אמת ובדיה

היום היה לי יום קשה.
האמת זה התחיל כבר לפני מספר ימים. היינו אני ושפחתי בדרך להופעה, מחפשים את דרכנו בעיר הגדולה, כשהסלולרי התעורר. היתה זאת שירלי, אחותנו הקטנה, כך כינו אותה בחברה. שנתיים צעירה מאיתנו, אחלה בחורה, יפה, עם ראש על הכתפיים - אשה ראויה. אז עניתי. "מה נשמע?" היתה תשובתה. גוון קולה כבר בישר בשורות רעות, "רואי התקשר" הוסיפה כמו להדגיש שאני צודק וזה לא ממש טוב. ואז ציחקקה צחקוק מביך, כמו לאשר זאת סופית.
רואי זה ה X שלה, שנה וחצי היא בילתה איתו, שפחה לתפארת, מוכנה ללכת איתו עד הגיהנום וחזרה. הוא כבר קשר אותה בכל התצורות האפשריות, זיין אותה בכל החורים האפשריים, השפיל אותה בכל דרך אפשרית, אבל את הדבר שהכי רצתה - מונוגומיות - אהבת אמת - את זה הוא לא היה מסוגל לתת. רואי הצליח במקביל לשליטה בשפחה הלוחצת, לסדר לעצמו שפחות נוספות, אבל לא כמו אדון הגון, פשוט לבשר לשפחתו שכך המצב הוא הפך שפן והחביא את מרכולתו, כמו גנב קטן.
ובכן הטלפון הסללורי, שאני כל כך מתעב, בעיקר כשאני יוצא לבלות עם שפחתי, כבר דיבר אלי - שירלי שאלה "מה עושים?". שירלי צריכה את ההדרכה של מה עושים.... זה לא שהיא טיפשה, להיפך היא חכמה מאוד, אבל היא מכורה - מכורה לרואי - מכורה לאדון שלה. אפילו אני שמודע לאהבת שפחת אדון, מתקשה להבין זאת.
ניסיתי להניע אותה מהפגישה - אמרתי לה שאחרי 3 חודשים מבלי לשמוע אותו, זה כמו מכור להורואין שהוא כבר נקי במשך 3 חודשים מוכן לנסות ולטעום רק כי הוא לא מסוגל להגיד לא! והיא בשלה - "אבל אני לא מסוגלת להתקשר אליו, אפילו סמס גורם לבירכיים שלי לרעוד בחרדה, בתשוקה, אתה יודע". אני שונא את זה. לא רוצה שיטפלו בי ולא רוצה לטפל באחרים! לא אוהב לטפח ציפיות - אבל זאת שירלי. אני לא מסוגל להגיד לה: "אם את רוצה את זה קחי את זה, ואם לא? בקשי ממישהו אחר לטפל בך", ולכן אמרתי "יהיה בסדר, נדבר מחר, מתי הפגישה?". "יום שלישי" היתה התשובה.
יומיים אחרי - קיבלתי שיחת טלפון משירלי. לאחר שיחת נימוסין קצרה היא הפילה עלי את הפצצה: "לאחר התייעצות עם אנשים, חשבתי כי אולי יהיה זה נכון, שיהיה מישהו נוסף בפגישתנו, שלי ורואי, כחוצץ, מישהו שישמור אלי". אמרתי "טוב ובכן.." והיא הוסיפה: "חשבתי על ריקי, אבל היא בחו"ל. האדם היחיד שידעתי שאפשר לסמוך עליו זה אתה. אז מה אתה אומר? יש אפשרות שתגיע ביום שלישי?". בום. שתיקה קלה שלי ואז בביטחון חסר אחריות: "כן בטח".
יומיים שאלתי את עצמי בשביל מה, וכאשר כבר הצלחתי לשכנע את עצמי שזה הפתרון, שירלי התקשרה ביום שני: "חשבתי למה לא לשלוח לו סמס שאני פשוט לא יכולה וזהו..". מיד הוספתי: "כן אבל אל תהי בבית - תעלמי. אני חושב שזה רעיון מעולה" ומיד אחרי מחשבה קצרה הוספתי: "אם יש בעיות - תני לי בסמס ואני כבר אגיע."
יום שלישי, השעה 11:00 בבוקר - סמס מעיר אותי - שירלי בהודעה:" הוא הגיע ב 8:00 והעיר אותי". תוך שניות טלפון לשירלי: "אפשר/צריך להגיע?" ומיצידו השני של הקו: "כן בטח, אני בבית" כמו שסיכמנו. 10 דקות אח"כ ואני ברכב, שועט אל שירלי. מזל שהגעתי - היא כבר היתה קשורה למיטה פיטמותיה הזקורות לחוצות היטב בשני אטבי כביסה והיא מוצצת בהנאה את הזין הנוצץ של רואי.
ביקשתי אותו לעזוב. התרתי אותה מכבליה והורדתי את האטבים. ביקשתי ממנה להתלבש - בסופו של דבר היא אחותנו הקטנה.
לפעמים אני מרגיש שאני השפחה שלה?!
ואני שונא את זה!
לילה טוב.