מכוון שבקרוב אני הולך שוב לראות את המלך - כבר הפסקתי לספור - אז נזכרתי בשיר שכשהיה מופיע בדרך כלל בישיבות יום שישי - זה היה סימן לתת בראש!
אז אהוד תן לנו עוד פעם אחת בראש.....
יום אחד כשיצא חוטב העצים ג`ונגיר לעבודתו ביער, שמע לפתע קולות המולה ושירה. הוא הסתתר מאחורי עץ עבות כדי לראות מה פשר השירה והנגינה שהוא שומע, והנה ראה את שיירת הנסיכה ג`מלי פורוש בעלת היופי האגדי מתקרבת. בראש צעדו המנגנים, אחריהם הזמרים והזמרות, אחריהם הרקדניות, ולבסוף, הופיעה במלוא הדרה - ג`מלי פורוש, קורנת כלבנה במילואה, לבושה שמלת משי לבנה, עטורה ביהלומים, ולראשה כתר זהב. שערה השחור והארוך גלש על כתפיה הצחורות כשלג, ועיניה כגחלים בוערות. רבות שמע ג`ונגיר על יופיה האגדי של ג`מלי פורוש, אבל זו הפעם הראשונה שראה אותה במו עיניו. ג`ונגיר הביט בה כמכושף. היה זה המראה היפה ביותר שראה מימיו. הוא קפא על מקומו, וחש את הלמות ליבו כפטישים כבדים. והנה כשעברה ג`מלי פורוש ליד העץ שמאחוריו הסתתר ג`ונגיר, הפנתה ראשה לעברו והישירה מבט אל תוך עיניו השחורות והבורקות. הדבר ערך שניה אחת, וכאילו הזמן נעצר. מבטיהם נפגשו וכמו אש ניצתה בהן ונשימתם נעתקה. ג`מלי פורוש השפילה עיניה, והשיירה המשיכה בדרכה ונעלמה כעבור רגעים אחדים, במורד השביל.
השקט חזר ליער, כאילו דבר לא קרה. כאילו היה זה חזיון תעתועים, חלום, אך רוחו של ג`ונגיר סערה, והוא עמד על מקומו נרעש ונפעם עד כאב. הלך לביתו מוכה בסנוורים, ומאז נדדה שנתו. לא היה לו לא יום ולא לילה. לא אכל ולא שתה, ולא היה מסוגל לעבוד. הגעגועים אליה הלכו והתחזקו והיו קשים מנשוא. הוא החליט לקום ולעשות מעשה. ג`ונגיר ידע היטב שסיכויו לזכות בבת המלך קלושים מאוד, וידע שרבים וטובים מחזרים אחריה - רוזנים, נסיכים, מכובדי המדינה, ואילו הוא - איש פשוט, חוטב עצים עני, אבל אש האהבה ניצתה בו, ובלעדיה חייו אינם חיים. הוא לבש את אדרתו, והלך לעיר הבירה אל ארמונו של המלך האדיר - שאבס, הלא הוא אביה של ג`מלי פורוש.
היתה שעת ערב, ג`ונגיר עמד בחוץ ליד שער הארמון ושמע קולות שירה ונגינה בוקעים מבפנים מתוך הארמון, באותה שעה חגגו בארמון את יום הולדתה של הנסיכה. אורחים נכבדים בכרכרות זהב לבושים הדר זרמו אל הארמון מכל רחבי פרס כדי לחלוק כבוד לבת המלך האדיר - שאבס, ואילו ג`ונגיר עמד ליד השער לבוש באדרתו הפשוטה ובנעליו הכבדות וחשב לעצמו - "לעולם... לעולם לא אוכל להכנס לארמון. אני, חוטב עצים פשוט, עני, ולעולם לא אוכל להתקרב אל ג`מלי פורוש היפיפיה".
זאת היא, ג`מלי פורוש.. וקול שירתה ממלא את ליבו. הוא פרץ בדמעות ואמר לעצמו - "הרי כולנו בני אדם, את כולנו ברא אללה הרחום והחנון הוא שברא עושר ומלכות, הוא שברא עוני ודלות, ואם הוא, הבורא יתעלה ויתהלל יהיה בעזרי, מי יודע? אולי יש תקווה." והנה הגיעה חבורה של אורחים נוספים בכרכרה. השומרים פתחו את השער לאורחים, וג`ונגיר ניצל את ההזדמנות וחמק פנימה אל תוך הארמון.
"היי אתה! היי אתה!" צעקו השומרים. "עצור!"
אבל ג`ונגיר רץ הלאה כאילו כח נסתר משך אותו קדימה, ישר אל תוך האולם הגדול, בו חגגו את יום הולדתה של ג`מלי פורוש. אורות בוהקים ונברשות פאר, אלפי נרות דולקים, משרתים מתרוצצים ומגישים לאורחים מטעמים ויינות בכלי זהב, המנגנים והמשוררים מנעימים לאורחים בצלילים סוחפים, המחוללות רוקדות לכבוד בת המלך, ג`מלי פורוש - היפה בבנות. ג`ונגיר הגיע לאולם נושם ונושף, עומד כמוכה הלם. הנה - הנה היא הנסיכה יושבת מולו על כיסא מזהב, לימינה המלך שאבס, ולשמאלה המלכה האם. ג`מלי פורוש לבושה שמלת משי לבנה, לראשה כתר זהב, קורנת כלבנה במילואה, אבל עיניה עצובות.
"הי אתה!" צעקו השומרים, "היי אתה! הזר! עליך לעזוב מיד את הארמון!"
קמה מהומה - ג`ונגיר הביט נואש בנסיכה, היא הביטה לעברו ופניה החווירו - היא מיד הכירה את שתי העיניים האלה הבוערות. כן! כן, זהו העלם שמבטו עצר את נשימתה, הדיר שינה מעיניה ופצע את ליבה. בגללו היא יושבת כאן עצובה בתוך החגיגה שלה. והנה הוא כאן, עומד מולה!
בין לבין, כשהשומרים מנסים להוציא את ג`ונגיר מהאולם, והוא מתחנן כי יניחוהו -
נשמעה קריאתו של המלך - "מי זה? מה פשר המהומה הזו?"
הס נשלח בארמון. ואחד השומרים אמר בהכנעה - "אדוני המלך, איש זה התפרץ לארמון ללא רשות."
"ללא רשות? מי אתה העלם?"
"אני, אני ג`ונגיר הוד מעלתך. חוטב עצים."
"חוטב עצים אה? מדוע התפרצת לארמון ללא רשות? האינך יודע שכל העושה זאת אחת דינו - מוות!?"
"אני יודע הוד מעלתו, אני יודע. אבל לא יכולתי. אני רציתי, ולו רק פעם אחת, לראות שוב את פניה של ביתך - ג`מלי פורוש, אפילו אם תצווה להרגני. כי בלעדי הנסיכה, חיי אינם חיים".
"מה? בתי יחידתי - ג`מלי פורוש?" והמלך הביט לעבר ביתו, וראה איך זו הפעם הראשונה לאחר שבועות רבים, עיניה בורקות.
חכם היה המלך, והכיר מיד את אש האהבה בעיני ביתו. אש שלא ראה מעולם, למרות שפע החתנים המכובדים והעשירים שהציעו לה. ג`מלי פורוש החזירה לאביה מבט מתחנן, ומיד השפילה את עיניה. המלך פנה לג`ונגיר ושאל- "מה רצונך?"
ג`ונגיר שמע כמו בחלום את קולו רועד ומהדהד באולם הגדול... "רצוני... רצוני אדוני המלך... בקשתי היא כי... כי... כי תתן לי לשאת את בתך ג`מלי פורוש לאישה!"
המלך הביט משועשע בעלם התמים.
"את בתי?"
"כן אדוני המלך"
"ג`מלי פורוש?"
"כן אדוני המלך..."
"לאישה?!"
"כן אדוני המלך..."
ג`ונגיר עמד שם חיוור, גאה וזקוף. ג`מלי פורוש הביטה שוב בתחינה לעבר אביה. המלך השתיק את האורחים המצחקקים ואמר - "ראה אישי הצעיר, מעריך אני אומץ לב ויודע אני לב אוהב. גם אני הייתי צעיר, גם אני אהבתי". המלך הפסיק לרגע, הביט בכל המסובים, העביר מבט לעבר ביתו, ג`מלי פורוש, והמשיך: "אנסה אותך בנסיון, והיה אם תצליח - תזכה בברכתי, ובתי תהיה לך לאישה. אבל אם לא תעמוד בנסיון, תגורש לנצח מפרס, וכף רגלך לא תדרוך על אדמתה, כל ימי חייך. האם תסכים?"
"כן אדוני המלך, אם לא אקבל את ברכתך, טוב מותי מחיי."
"אם כן זאת נעשה, עליך לספר לנו כאן מיד סיפור, אבל לא סתם סיפור! אלא סיפור מוגזם, סיפור שכולו שקר, סיפור דמיוני אשר לא יעלה על הדעת.
אם תצליח, תקבל את ביתי לאישה, ואם לא - תגורש מארצנו לצמיתות. מוכן?"
הס נשלח בארמון. כל העיניים נתלו בג`ונגיר, והוא עמד שם מול המלך, המלכה, הווזירים, השרים וכל האורחים. וכל איבריו כמו היו משותקים. ואז הביטה בו ג`מלי פורוש במבט אוהב, ומעודד. הוא חייך לעברה, פתח ואמר:
"אדוני המלך, גבירתי המלכה, שרים ורוזנים נכבדים. עלמתי - ג`מלי פורוש".
מעשה ברוכל שהיה מוכר כל מני דברי סדקית. עבר מכפר לכפר, מבית לבית עם מרכולתו. בלוח עץ שהיה תלוי מעל צווארו היו מסודרים מצד אחד- חוטים,
מחטים, מסרקות, משחת נעלים, ומן הצד השני- בתים, ארמונות, סוסים, עגלות. מי שרצה מחט, מכר לו מחט. מי שרצה בית- מכר לו בית. וכך עבר יום יום מכפר לכפר, מבית לבית. עגלות, חמורים, סוסים, מצד אחד. חוטים, מחטים, סיכות- מצד שני. באחד הימים, הגיע לכפר, ולבקשת אחד האיכרים מתושבי הכפר- מכר לו ביצה. ביצה גדולה וטריה. לקח האיכר את הביצה, ושם אותה במזווה, והנה כעבור שעה קלה, שמעו בני הבית קול קרקור אפרוח! פתחו את המזווה, והנה הביצה התבקעה, ואפרוח יצא מתוכה. האפרוח - אפרוח מוזר, גדול מאוד, רגליו עקומות וראש משונה לו. האיכר הוציא את האפרוח המשונה הזה מתוך המזווה לחצר. והאפרוח היה גדול, והוא גדל מיום ליום, מיום ליום. רץ בחצר, אוכל ושותה כמויות עצומות! כל בני הבית טיפלו בו, האכילו אותו, השקו אותו, רחצו אותו, והוא הולך וגדל, הולך וגדל - עד כי דמה לגמל. והגמל הזה מסתובב בכפר, ועובר בשבילים הצרים. קיץ, סתיו, חורף, אביב. יום אחד רגלו נפגע בסלע שליד הבית, ואחת מאצבעותיו נשברה. לקח האיכר חרצן של תמר, עשה בה חור, והכניס את החרצן במקום האצבע שנשברה, והתרנגול הענק מסתובב בחצר ובחצרות הבתים שבכפר. קיץ, סתיו, חורף, אביב, בחום ובקור. ולאט לאט צמח על החרצן שברגל התרנגול עץ, עץ של תמר! גדל העץ, עץ תמר נותן פרי מתוק ועסיס. ילדי האיכר עולים על העץ שגדל על החרצן שברגלו של התרנגול, קוטפים תמרים ומחלקים לכל תושבי הכפר. ימים עוברים, עונות מתחלפות, קיץ, סתיו, חורף, אביב. רוחות מנשבות, וסופות חול, סופות חול, חול, הרבה חול, הרבה חול. והחול מצטבר על עץ התמר ועל ענפיו - והופך למגרש! מגרש ענק. והילדים, ילדי האיכר וילדי הכפר, עולים על המגרש, שעל העץ שגדל על החרצן שברגלו של התרנגול - ומשחקים בג`ולים! גם אישתו של האיכר, יום יום היתה עולה למגרש ותולה כביסה. באחד הימים חשב האיכר לעצמו - "חבל, חבל. מגרש גדול ויפה - צריך לנצל!"
אמר, וזרע על המגרש שעל העץ שצמח על רגלו של התרנגול - אבטיחים. כעבור כמה שבועות, גדלו על המגרש אבטיחים גדולים ועסיסיים. כל בני הבית - האיכר, אשתו והילדים. לקחו אבטיח ענק מן המגרש שעל העץ שצמח על החרצן שהרכיבו על רגלו של התרנגול, התכוננו לפתוח אותו ולאכול. לקח האיכר סכין גדולה, הכניס אותה לתוך האבטיח, אבל הסכין הגדולה טבעה בתוך האבטיח ולא נודע כי באה אל קרבו. הכניס האיכר את ידו אל תוך האבטיח, והנה כל ידו נכנסה לתוך האבטיח. קם האיכר כדי להוציא את ידו ולא יכול היה! נכנס האיכר לתוך האבטיח כדי...
"די מספיק! עצור!" שאג המלך שאבס .
"עצור בטרם פרס כולה תטבע בתוך האבטיח! רואה אני כי עלם רב דמיון ושנון אתה. וחשוב מכל, בתי - ג`מלי פורוש, אוהבת אותך. כולנו שווים בפני אללה - גם המלך וגם חוטב העצים. כולנו אוהבים סיפור עם דמיון, כולנו אוהבים את המוסיקה. לכן נגנו הו אתם המשוררים! כי היום הוא יום האירוסין של ג`מלי פורוש וג`ונגיר!"
(סיפור עם פרסי)
ג'מלי פורוש
הנה היא באה ג'מלי פורוש
כמה יפה ג'מלי פורוש
הנה היא שוב יורדת ג'מלי פורוש
הריעו הריעו ג'מלי פורוש
ג'ונהמן ג'מלי פורוש
עזיז זהב ג'מלי פורוש
הנה היא באה ג'מלי פורוש
כמה יפה ג'מלי פורוש
הנה היא שוב יורדת ג'מלי פורוש
כתר זהב לראש ג'מלי פורוש
ג'ונהמן ג'מלי פורוש
צ'קונם ג'מלי פורוש
