לפני 9 שנים. 12 בנובמבר 2015 בשעה 12:53
כשהייתי בן 24 הייתה לי שנה שבה עישנתי חשיש וגראס כל יום כול היום - 24/7 מהבוקר עד הערב - ובסופה רציתי לבדוק האם כבר פיתחתי תלות בחומר והתמכרתי אליו, ועד כמה קשה יהיה לי להפסיק, ובכלל רציתי גם לדעת כמה מהאוקיאנוס הגועש של החיים הרגשיים שלי בזמנו רכב על ה-THC. שכרתי לשם כך חדר לשלושה שבועות במנזר "נוטרדאם דה ציון" היפייפה שבשכונת עין-כרם בי"ם, שהיה באותה עת המקום האהוב עלי בארץ להתבודדות והרהורים, והחלטתי שבמקום לעשן אני אכתוב ספר.
כשהגעתי למנזר הסלקתי בחריץ מעל משקוף הדלת את הבופ של החשיש שהבאתי איתי, ובימים הבאים גיליתי שהשד אינו נורא בכלל. אמנם לא עצמתי עין במשך כמה לילות, אבל לאחר מכן החלומות שלי חזרו להיות נורא מעניינים - כי על גראס החלומות לא שווים יותר מדי ואתה לא מבין למה עושים מהם עניין - ולהפתעתי גם גיליתי שאני קם כול בוקר ודופק עבודה. כול יום הייתי מתעורר מוקדם בבוקר וכותב ברציפות עד אחה"צ. ובחלוף שלושת השבועות הללו סיימתי את הספר.
בגאווה ובתחושת סיפוק עצומה הלכתי והוצאתי את החשיש שהסלקתי וגלגלתי לי כמה ג'ויינטים אחושרמוטה - כפי שהבטחתי לעצמי שאעשה אם אצליח לסיים לכתוב את הספר - וירדתי לגינה לעשן מתוך ציפייה להרגיש סיפוק בלב ואף הרגשת ניצחון.
אבל כמו שאני מדליק את הג'ויינט ולוקח את השאכטה הראשונה - בא לי איזה משהו, אבל אני מנסה להדוף את זה.
ושוב זה בא לי, ואני מנסה להדוף את זה. ושוב זה בא לי, ואני מנסה להדוף את זה.
אבל אחרי כמה דקות זה כבר היה Overwhelming לגמרי, וכבר לא יכולתי להדוף את זה יותר, וזו היתה ההכרה המכרעת, המוחצת - המוחצת ! - שכול מה שכתבתי זה אשכרה Horseshit, פשוט זבל אטומי מוחלט! (:
כדי להבין עד כמה זה היה נוראי, אני יכול לגלות לכם ששמו של הספר היה:
"ראפ בכתב-סתרים: ספקולציות מטא-טכנולוגיות והיפר-סקסואליות על התרבות."
נורא, נורא! (:
למותר לציין שחזרתי בעקבות הארוע הזה לעשן כול יום כול היום למשך עוד חצי שנה לפחות. עד שהפסקתי עם ההרגל הזה, ופיתחתי כמה הרגלים גרועים פי כמה במקומו.
*כן נו. וכשהילדים נמים זה לא תמיד שהם רוצים לישון / הם לא רוצים לדעת (:
צהריים יפים (:
