הכל עובר

הוא: "אבא שלי נתן לי שתי עצות לחיים: 1. אלוהים אוהב אנשים שעובדים.
2. אף פעם אל תסמוך על בחורים אשכנזים לבנבנים. "
אני: "אבא שלי אמר לי: "אני רוצה לזיין את הסוס הזה, תחזיק לו רגע את הראש."
הוא: "אבא שלך היה badass."
אני: "יותר כמו asshole."
הוא: "יש מצב שאנחנו קרובי משפחה?"
אני:" לא נראה לי. אני אשכנזי, ודי לבנבן." (:

יום שישי, את יודעת..

"אנחנו לא יכולים שתהיה לנו אהבה בקיץ. כל-כך הרבה אנשים ניסו זאת לפנינו עד שהמושג נעשה כבר פתגמי. הקיץ הוא רק הבטחה לא ממומשת של האביב. הוא שרלטן שבא במקום הלילות החמים והלוהטים שאני חולם עליהם באפריל. זו עונה עצובה של חיים בלי צמיחה... ואין לי הרבה יותר מה לומר בקשר לזה."
                                     -סקוט פיצג'רלד-

צהריים יפים(:

"עוד לא הומצאה בשפה המילה לחבר ותיק שפגשת זה-עתה."
                                -ג'ים הנסון-

והרגע היה לי רעיון לא רע, ת"א. בואו נעשה נתיבים מיוחדים לאנשים שפאקינג רוצים להסתכל בטלפונים הסלולאריים שלהם בזמן שהם הולכים ברחוב. כמו שיש נתיבים לאופניים. כנ"ל גם בתי-קפה. וזוהי רק ההתחלה. בסופו של דבר אנחנו ניצור נתיבים מיוחדים לאנשים שרוצים לחיות בעבר או בעתיד, ונתיבים לאנשים שרוצים לחיות בהווה. רק כך נוכל להבדיל אחת-ולתמיד בין הגברים לבין חיפושיות-הזבל. קדימה ת"א, זה הסיכוי היחיד שלנו(:

התעוררתי הבוקר ואיזה שיר של הראפר הישראלי טונה התנגן בראשי - חבר ניגן לי אותו שלשום באוטו, הוא סיפר שהילדה המתבגרת שלו "שרופה על טונה". אוי לא. עכשיו השיר הזה יהיה תקוע לי בראש כל היום. אני פוחד שהשתלט עלי שד.
הכנתי לי סלט לארוחת הבוקר, ונזכרתי באחד השירים של הראמונס, לא השיר הכי טוב שלהם, אבל לבטח אחד השמות הכי טובים שלהם לשירים: "בכל פעם שאני אוכל ירקות(זה גורם לי לחשוב עלייך)". ואם כבר מדברים על הראמונס..

ועכשיו הגיע הזמן להתחיל לעבוד. יש לי הרגשה טובה גם לגבי היום הזה. הקסם מגיע.

אני רוצה להכיר לכם הבוקר את אחד מרבי-המלאכים שלנו(archangels) - זו שאהובה עליי במיוחד, ושאי-אפשר להגזים בחשיבותה בשביל דרי הכלוב - הלא היא המלאכית היפייפיה צפקיאל. היא מייצגת מעין מלאך-מוות מיניאטורי, לא 'מוות' במובן הפיזי, אלא מוות של הדברים בחיינו שכבר מיצו את עצמם, הדברים שאנחנו מתקשים לשחרר ולהרפות מהם, אלו שמפריעים לנו לגדול ולצמוח.
צפקיאל היא גם זו שתעזור לנו לסלוח לאנשים. והיא תעזור לנו לסלוח גם לאנשים שהכי קשה לסלוח להם - אלו שאין להם מצפון, למשל, או שאינם מוכנים לראות את עצמם במראה.
קחו לדוגמה, דוגמה קיצונית כמובן, מישהי שנאנסה. היא כבר כל-כך רוצה ומוכנה לסלוח לאנס שלה, קודם כל בשביל עצמה כמובן, כדי להשתחרר מהנטל הזה ולהצליח להשאיר את הטראומה מאחוריה, ולאחר שנים רבות היא פוגשת או מתעמתת עם האנס שלה. היא יודעת היטב שאין לה מה לצפות לנטילת אחריות מלאה מצידו או להודאה באשמה, אבל כל מה שהיא זקוקה לו כדי לסלוח, הוא רק איזו מחווה קטנה מצידו, מבט אחד של הכרה, שיוכיח לה שהוא מבין עד כמה הוא פצע אותה. אבל במקום זאת הוא צוחק לה בפרצוף. האם אתם מבינים עד כמה קשה יהיה לה במקרה כזה לסלוח, ועד כמה יהיה קשה לה להצליח לנקז את המוגלה הזו מהנשמה שלה?
ובכן, במקרה כזה זו תהיה צפקיאל שתעזור לה לגדול מהכאב הזה, ולהגיע לפיוס והשלמה.
מי יתן אפוא ורוחה המסתורית של צפקיאל תשרה עליכם עכשיו ובימים האחרים.

בוקר טוב בוקר אור, יום חדש(:

"כל העולם התחיל בכּן.
מולקולה אחת אמרה כּן למולקולה
אחרת, והחיים
נוצרו."

-קלריס ליספקטור-

קומי ועורי משנתך, תל אביב. היום הזה לא יתנהל מעצמו. יש לנו הכבוד להתעורר במקום שבו כל דבר יכול למצוא אותנו. כל התרחשות, כל גורל.
העבודה להיום: לחקור את המציאות, על כל פניה וגווניה, ולדווח אליי חזרה למפקדה(:
שבוע חדש וטוב.

עוד בוקר עולה על תל-אביב, העיר היפה-היפה הזו הידועה גם בשמה האחר גותהאם. ואני? אני שוב מרגיש טוב. כן, feelin' good again - -

שיר-בוקר שעושה טוב על הלב ושווה ריפיט. בוקר טוב בוקר אור, יום חדש. וכבר חג שמח, לא?

לכל הסלמנדרות, הסירנות, הגורגונות, העוגים, האלפים, האורקים, הביג-פוטים, אנשי-העש, הגודזילות, הגריפינים, ההידרות, הכימרות, הצ'ופקברות והקיקלופים: לא לשכוח לשתות מספיק מים, לגמור עם המטלות שלא בא לכם עליהן מייד על הבוקר, ולא לשים יותר מדי זין על מה שאנשים אחרים חושבים(:

הזונות היו שם
שוב.
באזורי-זמן אחרים הברים כבר היו מלאים.
בבתי-המשוגעים אוהבים את התהילה.
הבוקר היה שקט.
ואנחנו ישבנו שם
ושתינו קפה
בפעם הראשונה.

פעם הכרתי נערה טובה
שידעה לשחק נכון
בקלפים שלי; הלב
שלה היה במקום הנכון,
אבל הכוס שלה היה
all over the place.
היא לקחה ריטלין
ויצאה לחנות-המשקאות
רק כדי לטעום
חופש.

קשרים, אתם מבינים, אף פעם לא נשכחים.
בדיוק כמו הכוסית השנייה והשלישית שתרצה להרים
אחרי הכוסית הראשונה. החשק הוא הרי דבר
כל-כך דליק. פעם אחת זה יותר מדי,
ואלף פעמים זה לא מספיק.

וכשהיא חזרה לדירה
היא אמרה "איבדתי את
הנשמה שלי איפשהו. אבל
זה בסדר, אתה יכול
לקחת אותה."

היא אמרה שהיא אוהבת את הגשם.
היא אמרה שהיא אוהבת את הלילה.
היא אמרה שהיא אוהבת את הכאב.
היא אמרה שהיא אוהבת את הכאוס
שאני מביא איתי; אמרתי לה,
"או.קיי, דובשנית, הגעת
אל המקום הנכון."

אבל הריח המתכתי
של חוסר הכנות שלה,
של אי-הרצון לנסות, לפחות לנסות,
לפחות פעם אחת בחיים האלו, להרגיש
לגמרי בבית בעולם הזה, בלי תלונות מרירות,
לנסות לאהוב באמת ובלי הסתייגויות, לפחות
לכמה רגעים, הריח המתכתי
של היאוש הזה, גרם לי
לרצות להרוס את הכל
עם כמה מילים בודדות.

המסך של האשלייה
עולה תמיד רק לכמה
שניות; תהנה
מהן, תאמין לי.

אחרי הכל
אנחנו רק
תמונות
שבורות
בתוך
מסגרת
מושלמת; אין
צורך לתקן את זה.

.