הכל עובר

הזונות היו שם
שוב.
באזורי-זמן אחרים הברים כבר היו מלאים.
בבתי-המשוגעים אוהבים את התהילה.
הבוקר היה שקט.
ואנחנו ישבנו שם
ושתינו קפה
בפעם הראשונה.

פעם הכרתי נערה טובה
שידעה לשחק נכון
בקלפים שלי; הלב
שלה היה במקום הנכון,
אבל הכוס שלה היה
all over the place.
היא לקחה ריטלין
ויצאה לחנות-המשקאות
רק כדי לטעום
חופש.

קשרים, אתם מבינים, אף פעם לא נשכחים.
בדיוק כמו הכוסית השנייה והשלישית שתרצה להרים
אחרי הכוסית הראשונה. החשק הוא הרי דבר
כל-כך דליק. פעם אחת זה יותר מדי,
ואלף פעמים זה לא מספיק.

וכשהיא חזרה לדירה
היא אמרה "איבדתי את
הנשמה שלי איפשהו. אבל
זה בסדר, אתה יכול
לקחת אותה."

היא אמרה שהיא אוהבת את הגשם.
היא אמרה שהיא אוהבת את הלילה.
היא אמרה שהיא אוהבת את הכאב.
היא אמרה שהיא אוהבת את הכאוס
שאני מביא איתי; אמרתי לה,
"או.קיי, דובשנית, הגעת
אל המקום הנכון."

אבל הריח המתכתי
של חוסר הכנות שלה,
של אי-הרצון לנסות, לפחות לנסות,
לפחות פעם אחת בחיים האלו, להרגיש
לגמרי בבית בעולם הזה, בלי תלונות מרירות,
לנסות לאהוב באמת ובלי הסתייגויות, לפחות
לכמה רגעים, הריח המתכתי
של היאוש הזה, גרם לי
לרצות להרוס את הכל
עם כמה מילים בודדות.

המסך של האשלייה
עולה תמיד רק לכמה
שניות; תהנה
מהן, תאמין לי.

אחרי הכל
אנחנו רק
תמונות
שבורות
בתוך
מסגרת
מושלמת; אין
צורך לתקן את זה.

.