לפני 8 שנים. 23 בפברואר 2016 בשעה 22:32
אחרי כאב גדול יש סדר ברגשות,
העצבים עודם קפואים, כמו אבנים.
הלב שואל: אני נשאתי את כול זאת ?
היום? אתמול? לפני כמה מאות שנים ?
הרגליים במעגלים הולכות
על הרצפה, החוצה, לאויר הצח.
דרכיי עפר הופכות להיות
אספלט קשה, אדיש, ומנוצח.
זו שעת השיא אותה תמיד תזכור,
אם רק תזכה להתעורר.
כמו שזוכר האיש אשר קפא מקור
ת'הלם והכפור, ואת המעבר לזמן אחר.
אמילי דיקנסון ( בתרגום חופשי שלי )
ליל מנוחה וחלומות פז.