לפני 8 שנים. 21 באפריל 2016 בשעה 10:06
אני הולך להישבר לך אל תוך הלב
אני הולך להיסדק לך אל תוך הנשמה
אני הולך להזדחל לך מתחת לעור
אל תדאגי, אני טוב בזה.
וחוץ מזה אין לי תוכניות
וחוץ מזה אין לי חובות
כבר יריתי ברובה שלי, כבר דקרתי עם הסכין שלי,
אלה לא היו חיים קלים בשבילי.
אבל בינתיים הארכתי חיים יותר מהשימוש שלי,
אז בואי שתי את המיץ שלי.
כי היום אני מחפש את וָאלְהַלַה הישראלית
איפה היא, הוָאלְהַלַה שלנו ?
אם את שומעת על זה משהו, תני לי צעקה.
בבקשה.
כי המוות הוא גלולה שקשה לבלוע.
האם יש שם מישהו?
את מי אני צריך להרוג בשביל כרטיס-כניסה ?
האם אני יכול להביא איתי חבר ?
האם אתה מדבר אליי ?
אמא ואבא, מי אתם בכלל ?
אבל אם לא אמצא את וָאלְהַלַה הישראלית,
יש לי גיהינום פרטי משלי,
גיהנום באיכות מעולה, עם מסך קולנוע אישי ואפלולי,
אני כבר ישבתי שם שנים, משחק עם הפחדים שלי.
והוא עשוי בטעם טוב, הוא מפואר,
ומלא במיניות.
ואף על פי שהרהיטים בו עשויים מדמעות
והמצב-רוח בו יכול להיות לעתים די גועלי,
אני בשליטה מלאה עליהם עם כול ההילוכים שלי.
חפות מפשע,
כל-כך קשה להבין מה זה.
אני לא יודע...
כל-כך קשה להבין מה זה בכלל.
כעס וחמדנות, קצפת עם תותים.
מעשים נחותים, נחותים...
ובכן בסך הכל
אני חייב לומר,
ובכן בסך הכול אני חייב לומר לך,
שאני די גאה בגיהנום הפרטי שלי.
אבל וָאלְהַלַה או גיהנום
הם רק חלום.
שאם רק תתעורר ממנו תגלה שאתה בן אלמוות. באמת ובתמים.
אתה בן אלמוות, כול עוד אתה בחיים.
וחג חירות שמח.
