לפני 8 שנים. 1 במאי 2016 בשעה 7:28
באמצע שנות העשרים לחיי הכרתי נערה יפה אחת, מוזרה ומוארת.
חודש אחרי שהכרנו, ביום ההולדת שלה, לקחתי אותה לאיזו חנות בת"א לקנות לה בגדים. היא פשטה את בגדיה בתא המדידה, יצאה עם הבגדים החדשים שמצאו חן בעיניה, ולתדהמתי השאירה את הבגדים שהיא באה איתם בחנות, כשהיא זורקת למוכרות מלאות-הפליאה: "תחלקו אותם כבר לנזקקים.".
היא חיה ממש כמו נחש שמשיל את עורו, וממשיך לחיות בעורו החדש.
עד אותו הרגע - וגם מאז ועד היום! - לא יצא לי לראות נערה שמתייחסת כך לחפצים דוממים. זה היה כל-כך שונה מה-Object fetishism שיש כנודע למרבית הנערות הקדושות שלנו (מאה זוגות של נעלי-עקב בארון ועשרים זוגות של בגדי-ים וכיוצ"ב ).
זמן מה לאחר-מכן יחסיינו עלו על שרטון - אני הייתי אז מאוד לא מואר, אתם מבינים ?(: - וגם האינתיפאדה השנייה פרצה - והכול היה דפוק כרגיל (: - ודרכינו נפרדנו.
ואיני יודע מה עלה בגורלה.
וכך מסיים דוד אבידן את אחד משיריו המוקדמים - שנקרא "שיכון" - ומספר על איש אחד ששאף כול חייו למשהו יציב משלו, ושהיה בסך הכול "שכיר, שכיר גמור, ולפחות דירה משלו הוא רצה - "לפחות דירה משלו - אמר לעצמו - לפחות דירה שתהיה כולה שלו..." - ועברו עוד עשרים וחמש שנה ובינתיים היה משלם מדי חודש סכומים ניכרים על חשבון השיכון, ועם תום עשרים וחמש השנים האמורות, והוא בן שבעים וחמש שנה לערך, היתה כבר הדירה ששילם בעדה במיטב שנות בגרותו, כולה שלו. כולה שלו...
" עכשיו אפשר היה לטפוח בשקט נפשי על הכתלים וללטוף
את כול האריחים היפים וגם לחוש שעשית משהו בחייך...
ואז לפתע למות
ממחלה קשה או מזיקנה או סתם
מהרבה-הרבה שנות עיפות ונשימה משומשת עד אינתקנה ודאגות,
אשר בהן בנית את ביתך, כפות ידיים עתיקות לופתות
ביום אחד בהיר מאוד את הקירות
של מסדרון-הבית, כמו במין רצון נואש להיווכח במשהו
מוצק ובר-קימא ולא חולף בתוך
הערפל הפתאומי הזה אשר עטף אותך, ואת רעיתך
יפקוד ודאי תוך זמן קצר מאוד. "
בוקר טוב בוקר אור, ושבוע חדש וטוב.
