לפני 8 שנים. 5 במאי 2016 בשעה 5:26
אני התגייסתי לצה"ל יום לפני יום-השואה - כמה סמלי מצידי, אה ?(: - וכאשר הגענו לבסיס הטירונים של גבעתי בקציעות, כדי להתחיל את השבוע של הטרום טירונות-יחידה, זה כבר היה ערב יום-השואה - ועל הרס"ר של המחנה נחה הרוח באותו היום, אפשר לומר, והוא החליט לדפוק לנו איזה נאום מטורלל וחוצב-להבות על חשיבותו ההיסטורית והמטאפיזית של יום-השואה.
גשם מדברי ומעפן ירד באותו ערב חם ולח למדי, וכולנו נראינו אומללים ומבוהלים - ובהלם-בקו"ם כמובן - כפי שהיינו אמורים להיראות ביום כזה. הוא סידר אותנו בשלשות, הרס"ר ההיסטוריון, ונתן לנו נאום באורך הגלות שאיני זוכר ממנו דבר וחצי דבר. אבל הוא חתם אותו במשפט (שנאמר בשאגה גרונית צרודה ומלאה בשיכנוע-פנימי עמוק) - משפט שאותו לא שכחתי עד עצם היום הזה.
וזה היה משפט ישר לפנתאון! - משפט בעל ערך פואטי נדיר - משפט שרק - ואך-ורק! - רס"ר בצה"ל יכול היה להעלות על דעתו - משפט שבו הוא הצליח באורח חד-פעמי, הרס"ר המחופף הזה, לאחד במשפט אחד את שתי המילים הרחוקות ביותר כנראה בשפה העברית (אם-כי ברור מה הוא ניסה לומר וכוונתו הייתה טהורה).
והמשפט היה זה:
"וחיילים, חשוב לי שתבינו: השואה - זאת לא אוטופיה ! " (:
ובגשם הדק שירד עלינו כולנו מילמלנו לעצמנו בפליאה, " טוב באמת שהבהרת לנו את הנקודה הזו. כי עד לרגע הזה היינו בטוחים שהשואה הייתה קייטנה בטרבלינקה..."
ועד כאן רגע של נוסטלגיה.
נ.ב - לא מזמן יצא לי במקרה לצפות בראיון שנערך עם אחד מאחרוני הניצולים ממחנה-ההשמדה סוביבור, והמראיין שאל אותו בין-השאר את השאלה הבאה, שאלה לא רעה בכלל לשאול מישהו כזה: "מה הלקח הכי חשוב שלמדת מהחוויה ?"
והאיש הזקן הזה עצר רגע כדי לחשוב, ואז תקע במראיין חתיכת קלואז-אפ רציני ביותר ורווי-במשמעות, וענה לו כך:
"שאף אחד, אבל אף אחד ממש, לא יודע מי הוא באמת."
זהו יקיריי. אז זיכרו ואל תשכחו זאת כבר לעולמי-עולמים: "השואה זאת לא אוטופיה." (:
ובוקר טוב בוקר אור, יום חדש.
