לפני 8 שנים. 22 במאי 2016 בשעה 16:02
בשל גל מכשפות-המחץ וקוסמות-הלחש שהצטרפו לאחרונה לכלוב, אני רוצה לספר פה שוב את הסיפור הקטן הבא, שכבר סיפרתי פעם כמדומני.
ובכן פעם אחת לפני קצת יותר מעשור בערך נסעתי עם איזו נערה רבת-קסם למסיבת-טבע שהתקיימה באיזה יער. שנינו התארגנו על אוהל מדוגם ובסוף הלילה, מאושר מהמוזיקה הנפלאה, יצאתי לבדי לעשות טיול קטן בטבע.
הייתי כבר דלוק מהסרטים על פטריית פסילוסייבין - ואני מדבר עכשיו על כמות שהייתה כמו כלום מעל שבע גרם של הפטרייה היבשה, ולמי שאינו מכיר עדיין את החוויה כול זה עשוי להישמע אולי מוזר מאוד, אבל הפטרייה הקדושה ידועה ואף מפורסמת ביכולתה להעביר אותך לאזורי-קיום שבהם מתרחשים ארועים בלתי מסתברים, אזורי-קיום שבהם מתרחשים צרופי-מקרים מסחררים ממש, ארועים מכושפים להפליא, ואף 'סינכרוניסטיז' לרוב (אם להשתמש במונח הידוע שטבע קארל יונג) - ולכן כול מכשפי-השבט הגדולים של התקופה הפליאוליתית השתמשו כידוע בחומרים הללו (אבל למותר לציין שאם כול מה שיצא לך לעשות בימי חייך, כמו מרבית הישראלים הטיפשים, הוא רק לקחת גרם, שני גרם, ואז לנסוע לחוף ניצנים לרקוד קצת, אתה אולי תחשוב שאתה מכיר את החוויה, אבל האמת היא שאפילו לא הגעת למגרש-החנייה שלפני האירוע האמיתי, ואין לך מושג מה בכלל מצפה לך מעבר לפינה. כי יש פה איזו נקודת-סף פארמקולוגית שחייבים תמיד להצליח לחצות בכדי שהחוויה האמתית תתחיל (ממש כמו עם אייוואסקה או עם DMT בצורתו הטהורה ); ובעודי מטייל בעבי החורש הייתי כבר באחדות כל-כך מוחלטת עם ההוויה ועם הטבע ועם הזרימה של הטאו, שבאיזו קרחת יער קטנה נעמדתי על מקומי, פרשתי את ידיי לצדדים, והמוני פרפרים ויצורי-יער קטנים ומעופפים באו והתיישבו בשלווה על זרועותיי ! לעשרות ממש ! כולי נרגש עד-דמעות ממה שאירע ומלא בהתפעלות מעצמי חזרתי מייד לאוהל שלנו, ובאותה הטוואסיות שהיא סימן-ההיכר שלי אמרתי לנערה, שרק רצתה כבר לישון כפיות: " נערה! קומי ובואי עימי ותוכלי להיווכח במו עינייך איך אני השליט העליון של הטבע, אדון הטאו, ואיך כמו הקוסם מרלין אני רק צריך לבקש שמשהו שיקרה - והוא קורה."
הנערה נעצה בי מבט ציני וספקני - היא נמנתה עם המבקרים המחמירים ביותר שלי, אתם מבינים ? - ולא ניאותה לקום. אבל אני התעקשתי וביד חזקה ובזרועה נטויה משכתי אותה איתי בחוסר-רצון לקרחת היער, וכשהגענו אליה נעמדתי שוב במרכזה, פרשתי את ידיי לצדדים, ובקול סוגסטיבי, קול שקט סמכותי ובוטח, ציוויתי :
" פרפריי היער, בואו אליי ! "
וכמובן, כלום לא קרה.
חזרתי עוד פעם בקול שקט ובוטח על דבריי:
"פרפרי היער, בואו אלי ! "
וכלום לא קרה.
ואז הנערה העייפה נחרה אליי בבוז כך: "פור גוד, אני מרחמת עלייך..."
ואז המשיכה: "והייתי אפילו מרחמת עלייך עוד יותר, אם לא היית כל-כך מדאיג אותי." (:
אבל כול זה נכון, וזה אכן קרה, והפרפרים באמת באו והתיישבו בשלווה על זרועותי. אז מה המסקנה שלי מכול זה וכיצד לדעתי ניתן להסביר זאת ? ובכן, החטא כמו תמיד הוא גאווה. כאשר האגו מתערב, או החשק לעשות רושם ולהשוויץ, או הרצון להביס את יריביך או להוכיח למבקרייך שהם טעו - זה נהרס. זה דבר כל כך עדין, הקסם. אתם מבינים? ולכן זה קורה רק כשאתה לבד. אנחנו כנראה עדיין לא טהורים מספיק בכדי לחלוק את זה עם הזולת.
אחה"צ מוארים.