הכל עובר

אשת לפידות n​(שולטת) - פוסט יפה יודע ?שנים התעסקתי במחשבה למה אני נהנת מכאבו של האחר,והאחר לא יכול להיות סתם מישהו מהרחוב,חובה חיבור כלשהו,אל תתן לי תשובה בנאלית של את שונאת גברים,כי כרגע הכי אוהבת וכואבת.
לא יודעת על איזה כאב אני מנסה להתגבר,כי את העבר שלי אני משאירה מאחור,בתודעה,לך תבין כל אחד והצלקות שלו.
אני מסכימה שזה קשור חזק לנפש,שום הצלפה לא חזקה כהצלפת הלב המדמם

FOR GOOD - כולנו כאן בכלוב אנשים מצולקים בנשמה, לפידות. וזה דווקא מה שאני אוהב בו. אין לי תשובה מוכנה-מראש בשבילך. אני גם לא מכיר אותך מספיק טוב או באופן אישי.
אני בטח לא חושב שאת "שונאת גברים". נהפוך הוא. אני חושב שכולנו כאן שואלים את עצמנו שאלות מסוג זה. ושהן שאלות טובות וחשובות.
אבל לפעמים, נראה לי, כדאי פשוט להבין שאין להן ממש תשובה. ולחפש אותה זה קצת כמו לרדוף אחרי הזנב של עצמך. אתה הרי לא הולך להתקל בה באיזה ספר. }{

Zohe{האיש שאיתי} - גמעתי את הפוסט, מוזר אבל באמת התחברתי לכל מילה.. ואני באמת חושבת שהמאבק הקיים בי רק מוביל אותי הלאה, ואני רואה שככל שאני יותר מניחה לדברים וסולחת אני יותר נרגעת.. מבפנים.. אבל פתאום מגיע מקום בשגרע שמחרפן אותי ואז אני חייבת את הקיצון להרגע מחדש.. נתת לי על מה לחשוב.. תודה:))

FOR GOOD - קודם כל ברוכה הבאה לבלוג, זואי. עדיין לא ראינו את זיו פניך הנאות פה(: בואי לבקר שוב. וכן, אני מבין לגמרי מה את אומרת, וגם די מזדהה איתך. וכול יום לומדים עוד קצת, קצת יותר טוב, איך להרפות ולהניח לדברים, ואיך לסלוח. המילה 'סליחה' נשמעת לאנשים כמו משהו נורא 'מלאכי', אבל לאמתו של דבר היכולת לסלוח היא כמו חמצן לנשמה.

Zohe{האיש שאיתי} - שוב נאלצת להסכים עם כל מילה.. ;)
ותראה אותי פה שוב, שמחה שגיליתי את הבלוג שלך:)

מתגבשת -
ועכשיו שהחמאת לאלוהים שהוא כזה גדול
שיעשה טובה וימצא פטנט למידה
נעים ורווח יותר
נגיד למידה מתוך שמחה
אז מה אם הוא יותר גדול מהתחנפויות?
אז מה אם מסובך לדעת
האומנם שמחה עדיפה על עצב?
ככה בא לי
תודה ושלום שלום
ושלא יבוא לי סבל אפילו בחלום!

FOR GOOD - את צינית חפץ? בכל מקרה, כאב איננו סבל ממי. למעשה, סבל בעיני הוא התוצאה הבלתי-נמנעת מכך שאנו בורחים מהכאב, הוא מה שקורה לנו כאשר אנו לא מוכנים "לקחת פנימה" את הכאב - to take it in - ומסרבים לתת לו ללמד אותנו את השיעורים שלו, ולאפשר לו לגדל אותנו.
הכאב שהחיים מביאים אתם, נרצה או לא נרצה בכך, הוא בלתי-נמנע. ואין ממנו מנוס ואין לאן לברוח. אלו חוקי-המשחק. וזו העסקה. אתה יכול כמובן מדי-פעם לקחת "פסק זמן" ממנו(ולרדת על בקבוק ויסקי נניח). ואתה יכול גם לגמור את כול הסיפור, אם אתה חפץ בכך. הסינים אוהבים לומר: "הדלת פתוחה." והם צודקים בכך. אתה לא חייב להיות בחיים. את רשאי לגמור את זה בכל רגע. אבל כול עוד אתה בוחר בחיים, אתה הולך להתמודד איתו - עם כאב האבדן, התבוסה, האכזבה, הקנאה, הכאב הפיזי של הגוף או המחלה וכך-הלאה. איש איש וההרכב הפנימי המיוחד של נשמתו וגורלו האישי.

אבל אני כותב רק על עצמי, חפץ. רק על כאביי שלי ועל הטרגדיות בחיי. ועל ניסיוני האישי.
את רשאית כמובן להחזיק בדעות והשקפות משלך ורשאית לחיות את חייך אדונית לעצמך...או שפחה לעצמך ,או לאדונך, או וואט-אבר(: כל מה שעובד שבשבילך. אני אף-פעם לא אומר לאנשים איך לחיות. אני נוטה להאמין שאם אדם כלשהו עדיין אוחז באשליות מסוימות, זה מפני שהן עדיין חיוניות בשבילו, ושהוא אינו יכול לחיות עדיין בלעדיהן.
ואני אף-פעם לא אומר לאנשים איך לחיות, גם ובעיקר מפני שאני לא מורה טוב כמו הכאב (:

מתגבשת -
גודי אני שותפה להלך הרוח והמחשבה שלך על חוויות של כאב ולמסקנות, כיאה לנושא, הלא הכי נעימות.
פשוט לא אוהבת שזה ככה. והייתי שמחה אם הסידור הזה היה מתחלף באחר, מחייך יותר.

aura - איש יקר יפה כתבת. משהו קורה לך בכתיבה לאחרונה שיורד לאיזה עומק חדש. כפי שאמרתי עוף החול.

James Bondage​(מתחלף) - גם אני שמתי לב. שינית משהו בתמהיל החומרים הפסיכואקטיביים שאתה לוקח? אהבה חדשה? מה נשתנה הלילה הזה?

FOR GOOD - יש בי גם צדדים קלילים ועליזים אאורוש(: וג'יימס יקירי, אני צלול כבדולח. יותר צלול מזה, אי-אפשר להיות (:

Lady Galadriel - לא יאומן, אני עוזבת אותך 5 דקות לבד ואתה הופך את הכלוב (((:
כאב...ללא ספק אחת המתנות הגדולות שניתנו לנו, לא מזמן מישהו שאל אותי על תקופה מסוימת שבה פלירטטתי עם המוות ביתר שאת, מה אני לוקחת מהתקופה הזו.
עניתי שלמדתי ענווה ושפלות רוח, למדתי לקחת את החיים בפרופורציה, התפשטתי מחלק מהמניארות של הפרפקציוניזם (בתקווה יום אחד מכולן) ובעיקר למדתי לסלוח, גם לאחרים (תמיד יותר קל) וגם לעצמי... (work in progress)
אז כן הוא מנגנון התפתחות ועד שאתה לא מגיע ממש נמוך אתה לא באמת מבין שעמדת על גשר רעוע לפני וככה מרגישים פני הקרקע אומנם אחרי התרסקות אבל זו המציאות הכי קרובה לאמת.
אחת הסיבות שנמנעתי מהכלוב תקופה ארוכה למדי, הייתה שאני תוהה איפה אני עומדת מול bdsm בשנים האחרונות, אני רואה מטושטש, המון פינות עגולות והן לא נולדו מפשרה אלא מהתבגרות. אפילו עם טייטלים אני לא מרגישה בנוח, מעולם לא הייתי אדם של הגדרות בעיקר בגלל שאני מבינה את הקונספט של תזמון וצרכים נפשיים וחושבת שזה מאד אישי ומשתנה גם אם יש לך נטיה טבעית בועטת. אז על אף היותי דומיננטית ועוטפת המערכות שלי הן לא שליטה פאר אקסלנס למרות שזה לחלוטין לא נפקד מהן. טקסיות לא מדברת אלי, אני רואה בתהליך הזדככות וניקיון דרך החשיפה המוחלטת הזו, רגעים של קסם. הייתה לי פעם שיחה עם ידיד קרוב על יחסיו עם הסאביות שלו, בחור מבריק לכל הדעות שמבקר כאן אחת לכמה שנים ואני מעריכה עמוקות, הדיון היה על אקטים כאלה או אחרים של השפלה, בין הדוגמאות היו אכילה מקערת כלב ,קולר, שלל שמות תואר... ודנו בצורך בקישוטים האלה.
עכשיו, הקונספט של שיוך מתוך אהבה כאשר הוא נכון (נדיר עד לא קיים מיותר לציין) יכול להגיע עד לבראנדינג אני מספיק משוגעת כדי ללכת את כל הדרך.
מצד שני השפלה מעוררת בי מגוון רגשות שליליים בראשם אנטגוניזם עמוק, ומקבלת אצלי ביטוי מינורי שרובו ככולו קשור לחשיפת הנפש ומעולם לא נועד לפגוע.
השאיפה תמיד תהיה להעצים, להתפתח,ולא לגרום באמת לכאב אלא להשלמה וצמיחה אם אני לא רואה את האקט כתורם לזה הוא לא יתבצע.
בנקודה מסוימת ציירתי לו את שני הסנט שלי אם הייתי נותנת סוף סוף למישהו את המושכות,
״שב מולי בפינה אחת של החדר אני מולך בנגדית, בנינו גחלים לוחשות, תן לי את כל מה שיש לך, תפרק אותי מנטאלית, תגע בכל מה שכואב ואני לא מעזה, תשקף אותי דרך כל הדמויות שאני לובשת, ודרך הפילטרים שלך, תהיה המקום היחיד שאני יכולה לחבר בו הכל מחדש, אבא, מאהב, ילד סקרן ושובב, החבר הכי טוב שלי (לא בהכרח בסדר הזה), ואני אעשה את הדרך על הגחלים האלה שורפת את כל המיותר בדרך, עד לזרועות שלך, עד לזין שלך כציר למהות הנשית שלי, עד לעיניים שלך שדרכן אוכל לראות את עצמי מתחדשת ומתנקה, קורסת וגדלה... אבל אל ... אני חוזרת על זה שוב שיהיה ברור, אל! תקרא לי כלבה (:״
הכאב הוא בהחלט הבסיס, אבל רובינו מתמכרים לשיכרון הכח או הסאבמישן הנינוח על חשבון החסכים קצת כמו פלסטר שגורם לנו להרגיש טוב יותר, להרגיש ״בשליטה״, לתת לזה שם ולברוח מהנסיבתיות ומהצורך, והמקומות שבהם חלה הזדקקות אמיתית. זה לא אומר שזה ״בר טיפול״ זה לא אומר שאנחנו נהפוך ״לונילים״ אם נפרק את הליבה לגורמים...
יש גורמים פרימאליים שלא יפקדו מהמיניות שלנו, כמו גם האינטליגנציה המינית מאחורי האקטים והמתח שכנראה כולנו זקוקים לו ברמה כזו או אחרת.
אני מברכת את הדיון שלך כל כך כי אני מרגישה שהוא מוציא החוצה דברים שאני מתקשה להעלות ולכן לרוב פשוט שותקת.

סיימתי לכתוב וראיתי שaura היקרה, כתבה ״עוף חול״ , משעשע כי בעודי כותבת את הטקסט פיניקס היה האימג׳ שריחף בראשי (:

FOR GOOD - ניהנתי מאד לקרוא את תגובתך, גלדריאל. וגם אהבתי את הניסוחים שלך.
וכן, אני לא מכיר בכל הספרות המקצועית הטיפולית אפילו לא דוגמה אחת של מישהו שהצליחו לעקור מראשו פנטזיות פרברטיות. אני אפילו לא חושב שיש טעם לנסות זאת. אבל כל אחד בוחר איזה מקום לתת להן בחייו, או כמה ואיך לערות אותם אל חיי היומיום שלו.
נ.ב -ואת ואאורה נתתן לי רעיון לסדרת קומיקס חדשה שתהיה להיט בטוח ותיקרא: "עוף-החול נגד שעון-החול." פרטים בקרוב(:

אנה פרנק{(S.S) } - אבל זו בדיוק ההבחנה בין כאב לבין סבל. מה שאתה קורא "כאב אמיתי" אני קוראת סבל, ולכן אי אפשר להנות ממנו, יש את הכאב הפיזי שאותו אפשר להפוך לעונג..
ולגבי הסבל, אני לא יודעת מה לעשות איתו ...:)

FOR GOOD - לא אנה, כאב אמיתי איננו סבל. ואני אחזור ואצטט לך ברשותך את מה שכתבתי הרגע לחפץ, למען תתנודדי לך כושלת עוד צעד אחד קטן אל עבר האור(: - "...כאב איננו סבל. למעשה, סבל בעיני הוא התוצאה הבלתי-נמנעת מכך שאנו בורחים מהכאב, הוא מה שקורה לנו כאשר אנו לא מוכנים "לקחת פנימה" את הכאב - to take it in - ומסרבים לתת לו ללמד אותנו את השיעורים שלו, ולאפשר לו לגדל אותנו.
הכאב שהחיים מביאים אתם, נרצה או לא נרצה בכך, הוא בלתי-נמנע. ואין ממנו מנוס ואין לאן לברוח. אלו חוקי-המשחק. וזו העסקה. אתה יכול כמובן מדי-פעם לקחת "פסק זמן" ממנו(ולרדת על בקבוק ויסקי נניח). ואתה יכול גם לגמור את כול הסיפור, אם אתה חפץ בכך. הסינים אוהבים לומר: "הדלת פתוחה." והם צודקים בכך. אתה לא חייב להיות בחיים. אתה רשאי לגמור את זה בכל רגע. אבל כול עוד אתה בוחר בחיים, אתה הולך להתמודד איתו - עם כאב האבדן והשכול, התבוסה או הכישלון, האכזבה, הקנאה, הכאב הפיזי של הגוף או המחלה וכך-הלאה. איש איש וההרכב הפנימי המיוחד של נשמתו וגורלו האישי."
ואתה יכול כמובן להפוך את הכאב האמיתי לעונג-וגם הנפשי, לא רק את הכאב הפיזי - בעזרת תעלול המיינד של הארוטיזציה. ועל ידי כך לברוח ממנו לזמן מה. ולא שיש בזה משהו רע, נהפוך הוא, אם אתה מודע למה שאתה עושה. נ.ב - וגם לא כול סוג של כאב-פיזי ניתן להתמיר לעונג. כאבי עיניים או שיניים למשל אינם יכולים להיות מענגים.

FOR GOOD - ואולי כדאי להוסיף, כדי להיות ברור יותר. אני זכיתי להכיר אנשים שמתמודדים עם כאבי-חיים שלא יתוארו, פיזיים או נפשיים, והם אינם אנשים סובלים. אלא הם אנשים קורנים ומאירים ומפותחים רגשית ויש בהם נתינה ואהבה ולא רק כעס ומרמור. אנשים כאלו הם השראה בעיני.

אנה פרנק{(S.S) } - גם בעיני...

אנה פרנק{(S.S) } - "סבל בעיני הוא התוצאה הבלתי-נמנעת מכך שאנו בורחים מהכאב" - משפט חשוב ביותר וגם נכון. כאילו צריך "לגמור לכאוב" כדי להשתחרר מן הסבל הכרוך בזה, להתחבר במקום להתנתק. מסיבה כלשהי המחשבה על כך זה עושה אותי עצובה...

FOR GOOD - בדיוק אנה. להתחבר או לאמץ אותו ולא רק להתנתק ולברוח ממנו. כאב הוא לא האויב שלנו. אבל הוא יכול לפעמים להיות הדבר הכי לא נעים, הכי מטריד, הכי צורב. אני מבין למה המחשבה על כך עושה אותך עצובה, ואני גם יכול להזדהות עם העצב שלך. אפשר לראות את הטרגדיה שבכל זה. אבל אם אתה יכול לקחת צעד אחורה ולראות את היופי שיש בתהליך הזה, אז כפי שכתבתי, זה מדהים מעבר לכל מה שמילים יכולות לתאר.

אנה פרנק{(S.S) } - הדברים שכתבת מנחמים מאוד, קראתי הכל, הבנתי מה שהבנתי ועכשיו אני קצת פחות עצובה. אתה איש יקר }{

James Bondage​(מתחלף) - ציטוט רלוונטי מדפש מוד:

There's no time for hesitating
Pain is ready, pain is waiting
Primed to do it's educating

http://www.sing365.com/music/lyric.nsf/Dream-On-lyrics-Depeche-Mode/65F6E1434468F5E748256A5B002B8E5E

ובאופן בלתי תלוי - אם טרם התנסית בשיטת גרינברג (https://en.wikipedia.org/wiki/Grinberg_Method) אני חושב שיהיה לך מעניין. לספר של המייסד שמתאר את גישתו קוראים "פחד, כאב וחברים אחרים".

FOR GOOD - תודה ג'יימס.
באופן אישי לא התנסתי עדיין בשיטת גרינברג וגם לא קראתי את ספרו של מייסד השיטה. אבל אני אוהב את הכותרת שהוא בחר לספרו.
אני כמובן (ובאופן כללי יותר) סבור שההבחנה בין הגוף והנפש היא לרוב די מיותרת, אלו לא שני דברים שונים. אבל אם אני מבין נכון השיטה הזו נוגעת יותר לסימפטומים הגופניים של הכאב. והגוף שלי - לפחות בינתיים וטפו טפו חמסה חמסה ושלא נפתח פה לשטן - הוא בריא להדהים. זו רק הנשמה שלי שמצולקת(: למעשה, ובכל הכנות, אני לא חושב שמימיי הייתי חולה באיזושהי מחלה רצינית שלא הבאתי על עצמי(סמים פסיכואקטיביים כמובן:) או שאנשים אחרים הביאו עלי(כמו שנפצעתי בצבא בפעילות מבצעית) (:

James Bondage​(מתחלף) - אז קודם כל, שתמשיך להיות בריא.

ושנית, לגבי גרינברג - לא הבנת נכון. השיטה משתמשת בגוף (כשהכלי העיקרי אולי הוא כאב, אבל הוא לא היחיד) כדי לטפל במכלול (שכולל מן הסתם גם את מה שאתה קורא לו נשמה). טכניקות כמו "תחשוב עכשיו על x שאתה רוצה לפתור, בעוד אני המטפל תוקע לך אצבע בין הצלעות. כשכואב לך ואתה לא יכול יותר, תנשום נשימה עמוקה, ואם אתה עדיין לא יכול יותר, תגיד לי (ואני אספור עד חמש עד שאפסיק)". פאראפראזה כמובן, לא לגמרי מייצגת (יענו, דקה מתוך טיפול של שעה), אבל אולי תתן לך יותר מושג.

Hussy - שבת שלום, FG. (:

FOR GOOD - שבוע חדש וטוב ליטל ממי. האם אני רשאי להסיק מתגובתך, ומין החיוך העדין והמבוייש שהוספת לה, שאת בהיזקקות נואשת לאיזה סשן? סשן של של כאב צורב אולי? של השפלה? של אהבה-קשוחה? ומה שיותר נמוך יותר גבוה? (: