כפי שכבר סיפרתי פעם אני נולדתי בקיבוץ וגדלתי בו עד כיתה ו'. ואחד מזיכרונות הילדות המוקדמים ביותר שלי, והוא זיכרון די מוזר כשאני חושב עליו היום - ואני נוטה להאמין שהדברים החשובים ביותר נרשמים בנו עוד לפני גיל 10 - היה על היום שבו החליטו לקנות לכל הילדים בקבוצה שלי, קבוצת "חצב", מתנה לאחד החגים - אולי זה היה לראש-השנה, אני כבר לא זוכר, הייתי באמת קטן; והמתנה הייתה בלוק של דפי-ציור וחבילה של עפרונות-צבעוניים. התרגשתי נורא מהמתנה והתיישבתי מיד לצייר. וכל-כך ניהנתי לצייר את הציורים שלי עד שעברה במוחי המחשבה שאני הולך להיות צייר ולהרוויח כסף מהציורים שלי. ומה שנמשכתי לצייר באותם ימים נשכחים היו משום מה פרצופים של בני-אדם, ולכן על כל דף בבלוק ציירתי פרצוף אחר, ולאחר מכן כתבתי על כל אחד מהם איזה מין מחיר מצחיק, כמו שקל אחד נניח, לקחתי תחת ידי את הבלוק וסידרתי את כל הציורים על האבנים של שפת המדרכה לפני הכניסה לחדר-האוכל בקיבוץ.
לפני 8 שנים. 15 בספטמבר 2016 בשעה 6:11
הראשון שהגיע לחדר-אוכל באותו ערב היה זקן ערירי אחד בשם קיקי - אחד מהטיפוסים הכי תמהוניים שהיו בזמנו בקיבוץ, היום אני יודע את זה, והוא נעצר, הביט רגע בציורים שלי, ואז מלמל לעברי בביטול:
"ככה אף אחד לא יקנה אותם."
הסתכלתי עליו מופתע לגמרי וגמגמתי בהשתאות : "אבל...אבל... למה שאף אחד לא יקנה אותם?"
והוא ענה לי בטון יודע-כל:
"כי לא ציירת להם דמעות."
crazy shit, אה ?
אבל אני האמנתי לו, ולקחתי את העיפרון הכחול מהחבילה והוספתי לכל אחד מהפרצופים דמעות.
אני לא זוכר אם מישהו קנה את הציורים באותו ערב או לא, אבל כשאני חושב על כך היום, ייתכן שהיה פה איזה מין אות מבשר רעות לבאות, מעין פרומו סימבולי ומחופף לכל הצער והכאב שאני עוד עתיד לאסוף אל תוך ליבי במהלך חיי (:
בוקר טוב בוקר אור, יום חדש. וסופ"ש רגוע-ופרוע.
