אני חושב שהערכה-עצמית, הדרך להגיע אליה, היא לזכור שכולנו פה למטרה מסוימת. היקום הוא האבא(והאימא)שלנו. אנחנו כולנו מורכבים מחומר אלוהי. ושמו אותנו כאן למטרה מסוימת. ולא כולנו באנו לעולם הזה כדי להגשים את אותן המטרות. יש אנשים שנמצאים פה למטרה שונה לחלוטין מזו שבגללה אתה כאן. וזה למה כולנו קיבלנו מתנות שונות, למה יש לנו כישרונות אחרים, למה יש בנו דברים ותכונות שהם טובים ומוצלחים משל אנשים אחרים ודברים ותכונות שהם פחות טובים ומוצלחים משל אנשים אחרים. כך לדוגמה, יכול להיות מישהו שבחדר-כושר מרים בקלות משקל כפול מזה שאתה מרים בלי לחשוב על כך אפילו, ויכול להיות מישהו שמצייר כמו אמן רנאסנס כאילו זה לא ביג-דיל. רק כאשר אנחנו מתחילים להשוות את עצמנו למה שהאנשים האלו עושים, רק אז אנחנו נופלים למלכודת הזאת. תשכח מהם. אנחנו לא כאן כדי לרוץ את המרוץ שלהם. אנחנו כאן כדי לרוץ את המרוץ שלנו. אנחנו כולנו נוצרנו באופן מיוחד כדי להגשים את המטרות שבאנו להגשים. בשנייה שאנחנו שוכחים את זה, ומתחילים להסתכל על מה שאנשים אחרים עושים, ולהשוות את עצמנו אליהם, בשנייה הזאת אנחנו נופלים למלכודת של היאוש והדיכאון.
מארק טווין אמר פעם שאם היית מבזבז את כול חייך בניסיון לשפוט דג לפי יכולתו לעוף, היית מגיע למסקנה שהוא מפגר...אבל הדג הזה לא נוצר כדי לעוף, אלא כדי לנשום מתחת למים. באותו האופן, אם היית שופט ציפור לפי יכולתה לנשום מתחת למים היית מגיע למסקנה שהיא לא-יוצלחית. לא כולנו באנו לעולם הזה כדי לנשום מתחת למים. חלק מאיתנו באו לעולם הזה כדי לצייר יצירות-מופת, חלק מאיתנו באו לעולם הזה כדי לתת השראה לאנשים אחרים, ויש כאלו שבאו לעולם הזה כדי לבנות בניינים כך שיהיה לנו איפה לגדל את המשפחות שלנו. כולנו כאן מסיבות אחרות. ואסור לנו לשכוח את זה לרגע. ככל שאנחנו מתמקדים רק בעצמנו, ולא באנשים אחרים, אנחנו יכולים להימנע מ-90 אחוז מהדיכאון בחיינו.
