הכל עובר

בוקר אחד כשהתעוררתי, לפני כחודש או קצת יותר, מצאתי את עצמי מביט פנים אל פנים בעכביש שמנמן במיוחד וארסי. מתישהו במהלך הלילה הוא בנה את הרשת שלו מהצד השני של חלון האמבטיה שלי. כל מה שהפריד בינינו היתה הזגוגית הדקה של החלון. המראה שלו עורר בי אי-נחת - 'gave me the creep', כמו שאומרים בלעז. רציתי להוריד אותו משם, אבל משהו עצר בעדי. ואפילו שבתחילה מצאתי את העכביש דוחה לגמרי, מצאתי את עצמי מביט בו כמה פעמים ביום. הכי גרוע היה כשלמחרת בבוקר שמתי לב שחגב קטן נלכד ברשת. יכולתי לתאר לעצמי את הפחד שהחגב בודאי חש, ושאלתי את עצמי אם אני רוצה לקרוע את הרשת ולתת לו להימלט. אבל לא עשיתי זאת, ובמשך הימים הבאים העכביש אירגן לעצמו כמה וכמה ארוחות טובות מהחגב.

איכשהו כבר התרגלתי לראות את העכביש בפינה העליונה של החלון, בוקר צהריים וערב. וככל שעבר הזמן קלטתי שאני ממש יכול לשאוב הנאה מלהתבונן בו - וכשמוזיקה מתנגנת ברקע, אני יכול לעשות זאת במשך שעות. עכשיו למשל מתנגן ברקע Janey Don't You Lose Heart של ברוס ספרינגסטין, ואני מביט בעניין בעכביש. זו קומבינציה טובה, אני אומר לכם, ספרינגסטין והעכביש. אני ממליץ עליה בחום. אם רק היה יורד עכשיו גם גשם בחוץ זה היה פשוט מושלם.

מצאתי את זה די מוזר שהיצור הזה שרק לפני זמן קצר היה נראה לי דוחה למדי הפך להיות חבר שלי. זה גרם לי להיזכר בסיפור על הנזיר הנודד ההוא שעצר לנוח באחד הלילות והיה צמא מאד. הוא גישש סביבו בחשכה ומצא משהו דמוי קערה שהיו בו מים, כך שהוא שתה ממנו. אלו היו המים הערבים ביותר לחך שהוא טעם בכל ימי חייו, מפני שהוא היה כל כך צמא. בבוקר למחרת, כאשר השמש עלתה, הוא ראה שזו היתה גולגולת שהוא שתה מתוכה בלילה שעבר, גולגולת שהיתה מלאה במים מלוכלכים ובחרקים. והוא מייד הקיא את המים שכה טעמו לחיכו בלילה.

את הסיפור הזה מישהו המציא, איפשהו ומתישהו, כדי להמחיש לנו שזה רק המיינד שלנו שיוצר את ה"טוב" וה"רע", ה"טהור" ו"המלוכלך", ה"מושך" ו"הדוחה"... הבנתי את זה עכשיו עד לשד עצמותיי. ידעתי שאם מישהו אחר היה רואה את העכביש בחלוני הוא היה קרוב לודאי רוצה להרוג אותו, אבל אני הייתי מונע ממנו.

הזמן חלף וכבר יצא לי לראות את העכביש תופס כמה-וכמה חיפושיות, אחת מהן היתה אפילו גדולה ממנו בכמה מספרים. לא התבוננתי בחיזיון באימה ובגועל, אלא ניסיתי להתבונן בו כמו במחזור הטבע, וחשבתי לעצמי כמה העכביש ודאי מאושר מכך שיש לו ארוחה דשנה אחרי כל כך הרבה ימים בלי שום דבר.

אני אפילו שוקל להקדיש לעכביש פינה שבועית בבלוג, ולעדכן אתכם בכל הקורות אותו.

אבל לפני כמה ימים גיליתי משהו חום מוזר בין הקורים. משהו התבשל שם. והיום בבוקר שמתי לב שהדבר החום הזה נעלם ובמקומו היו עשרות בייבי-ספיידרס, ומייד הבנתי שמכאן-ואילך עלי להתייחס לעכביש הגדול כמו אל "היא" ולא כמו אל "הוא". אפילו נתתי לה שם לכבוד המאורע - מרגו הוא שמה של העכבישה בישראל. 

וכבר עכשיו אני יכול להתבונן באכזבה בכל התינוקות שעוזבים בהדרגה את הקן, שמים את פעמיהם למקומות אחרים. אני רוצה שכולם יישארו. אבל שום דבר לא נמשך לנצח. שינוי הוא הטבע של המציאות.

יש לקח שאפשר ללמוד מכל דבר. מורה זן מפורסם אחד אמר פעם לתלמידיו שבכל פעם שהם שוכחים את טבעם האמיתי הם יכולים לשאול את העץ, או לשאול את השמיים, והם יענו להם. אני שאלתי את העכבישה, והיא ענתה לי. והיה נראה לי רק ראוי שאכתוב עליה משהו. אחרי הכל, היא חברה שלי.

אפילו עכבישים מבינים את הטאו. זה רק אנשים שנהיים מבולבלים. אנחנו מערבלים את מוחנו, ממלאים אותו בכל מיני סילופים חסרי תועלת. אנחנו מתאמצים מדי להיות פיקחים. העכביש לא מתאמץ להיות פיקח, הוא פשוט פועל בהתאם לטאו שלו. כאשר אתה מבין את הטבע האמתי שלך, אחרים יכולים ללמוד ממך אפילו כאשר אינך מנסה ללמד.

יש לקח שאפשר ללמוד מכל דבר. העכביש לא יוצא לצוד. הוא בונה את הרשת שלו. והוא סומך על היקום שכבר יביא לו בדיוק את מה שהוא צריך.

 

 

אחה"צ יפים.