לפני 7 שנים. 18 בנובמבר 2016 בשעה 12:20
סטיבן קינג אוהב לספר בראיונות איתו שהעניין שלו ברוע - האם הרוע הוא משהו אנושי בלבד, משהו שנמצא בתוכנו, או שיש לו גם איזה קיום עצמאי מחוץ לנו? - התעורר אצלו בגיל מאד מוקדם, שמונה או תשע, כשהוא קרא בעיתון כתבה על רוצח-סדרתי והביט מהופנט בתמונה שלו. הוא רצה לענות לעצמו על השאלה האם יש משהו שיכול להסגיר את הרוע? אולי משהו בתווי הפנים של האדם? משהו שאם אתקל בו שוב בחיים, אוכל כבר לזהות אותו...עד כדי כך הוא גילה עניין בכתבה ובתמונה, שאימא שלו התחילה לדאוג. אבל הוא מספר שלא היה באיש הזה שום דבר מיוחד, שום סימן מזהה, שום דבר חוץ מאשר איזו ריקות בעיניים, שום דבר חוץ מאשר עיניים ריקות לחלוטין מהבעה...
אתמול בערב עשיתי לעצמי מרתון של צפייה בראיונות עם רוצחים-סדרתיים, עם כל החבר'ה הטובים - ג'פרי דאהמר, דיוויד ברקוביץ, BTK(ר"ת: Bind them, torture them, kill them - או בשמו היומיומי דניס ריידר), ג'ון ווין קייסי(aka פוגו הליצן) ועוד-ועוד וכיוצ"ב....והם כולם סיפרו שהם ידעו שמשהו לא בסדר איתם מגיל מאד צעיר, תחילת ביה"ס יסודי, שכבר אז היו להם פנטזיות מיניות סדיסטיות (וגם צריך לומר, מלאות בשנאה כלפי נשים), אבל אף אחד מהם לא ידע להשיב(אפילו לא לעצמו)על השאלה מה גרם להם לחצות את הקווים בין הפנטזיה למציאות, ולהחליט ביום בהיר אחד לצאת אל העולם ולממש את הפנטזיה(ולרצוח). את הפעם הראשונה אף אחד מהם לא היה מסוגל להסביר לעצמו, היא נשארה מסתורין בעיני כולם (אח"כ זו כבר הופכת כמובן להתמכרות. הם חיים כל רצח איזה 1000 פעמים בראש, מביאים עליו ביד וכולי)
אבל אצל כולם בלט גם עוד דבר שאולי יכול לשפוך קצת אור על החידה הזו של "הפעם הראשונה". הם כולם מחליטים - שוב בגיל מאד מוקדם(והרבה לפני שהפנטזיות המיניות שלהם מחמירות והופכות להיות רצחניות ממש) - לא לשתף אף אחד במחשבות ובפנטזיות שלהם, אף אחד ממש, להיסגר ולהינעל בפני כל בני האדם, אפילו בפני בני-משפחתם וחבריהם, ולחיות בלי נפש קרובה אחת אפילו שאפשר יהיה לחלוק איתה ולו קמצוץ ממה שעובר עליהם, מעין "אסור שאף אחד ידע, איש ממילא לא יוכל להבין"...והם כולם בונים לעצמם חיים כפולים, יוצרים לעצמם פאסדה רגילה ונורמלית לגמרי(שמתוכה הם משחררים לחופשי את המפלצת מעת לעת).
את הערב קינחתי בצפייה בראיון עם ה-iceman, הלא הוא ריצ'רד קוקלינסקי, הרוצח השכיר המפורסם ביותר בהיסטוריה, שבאמתחתו מעל ל-100 רציחות מינימום (כבוד! שעל כל אחת מהן היית צריך לשלם סכום של לפחות 5 ספרות, ואת החצי הגדול מראש :). אבל קוקלינסקי לא באמת שייך למשפחת הרוצחים-הסדרתיים, אלא הוא טיפוס שונה לגמרי. הוא לא הפיק מזה שום הנאה מינית. והמניע שלו היה תאוות-בצע גרידא. והוא כמובן וללא צל של ספק חתיכת סוציופאת ובנזונה מרושע על-באמת.
אבל היה רק רצח אחד שהוא הודה שהוא מתחרט עליו במקצת - לא על הרצח עצמו כמובן, אלא רק על הדרך שבה הוא ביצע אותו. זה היה רצח מוזמן של בחור שירד על ברכיו והתחיל להתחנן אליו ולהתפלל לאלוהים(אחרי שהוא הבין מה עומד לקרות), וקוקלינסקי אמר לו: "טוב נו, אם אתה כל-כך מאמין באלוהים, אני אתן לך חצי שעה לבדך להתפלל אליו. ואם אלוהים יתערב לטובתך וישנה איכשהו את מצב העניינים, אני אחוס עליך." הבחור התפלל חזק חזק, וגם קוקלינסקי המתין בסקרנות ובדריכות כדי לראות מה יקרה. אבל כמובן שכלום לא קרה.
ובראיון איתו הוא הודה במין מצמוץ שפתיים מוזר, "היום אני מרגיש שזה היה מיותר. קצת אכזרי מדי...." (:
צהריים מצוינים(:
