אולם מלא.
שורה 4 באמצע.
האורות כבים.
את יושבת וממתינה לפי ההנחיות שקיבלת.
הכרטיס המתין לך בכניסה כפי שהוא התחייב במייל.
עבור "דיק-לה-סאקר".
התלבשת לכבוד האירוע בשמלת ערב אדומה צמודה, נעלי עקב אדומים ועגילי יהלום שהוא שלח לך בדואר.
הכיסא לידך פנוי ואת מהרהרת בתוכך מתי הוא אמור להופיע ?
מגניבה מבטים לצדדים על מנת לנסות לאתרו.
ככל שההצגה מתקדמת את פתאום מתרכזת בה ושוכחת לרגע ממנו.
ההצגה היא על ילדה שנמסרה בילדותה לאימוץ ופתאום מתאהבת באביה החורג והקשוח.
מעניין לך. את בוכה. מתרגשת. מתוחה. צוחקת. כל התחושות מתערבבות בך בקסם נפלא.
פתאום את נזכרת ! איפה הוא ? מתבוננת בחרדה לצדדים כילדה אשר איבדה פתע את אימא.
אין זכר.
ההצגה נגמרת. השחקנים קדים. המסך יורד. האורות נדלקים. כולם קמים. את נשארת לשבת.
איפה הוא לעזאזל ? מה הקטע שלו ?
האולם מתרוקן אט אט. את קמה ומתקדמת לכיוון היציאה.
פתאום. יד זרה אוחזת בזרועך. את מסתובבת ורואה את הסדרן לבוש במקטורן אדום עם מפית לבנה בדש הג'קט.
הוא מבקש ממך לעקוב אחריו. את ממאנת ומתנגדת אך הוא מאותת לך ללא מילים ואת מתרצה והולכת בעקבותיו.
הוא מוביל אותך לתוך דלת צדדית. מעביר אותך דרך כל השחקנים, שחלקם מוכרים יותר וחלקם פחות, לעבר חדר נסתר.
על דלת החדר יש סימון ברונזה עתיק ותוך שאת מתבוננת בו את מגלה כי הסדרן נעלם וכך גם שאר השחקנים.
נותרת לבדך מול הדלת המסתורית. את מחליטה לדפוק אך אין מענה. לוחצת על הידית והדלת מגיבה בחריקה שקטה.
שם בפינת החדר החשוך את מזהה גבר שחור מראה. גבוה חטוב ושרירי. עומד בלא תנועה. מתבונן בך.
את קצת נרתעת אבל ממשיכה להתבונן אל תוך החדר ומגלה אדם נוסף עומד בצידו השני. אוחז בידו השמאלית אזיקי מתכת נוצצים.
גבר לבן לבוש טוקסידו שחור. שיער גלי. גבוה. מבנה גוף ממוצע.
הראש שלך מעורפל. מערבולת מחשבות מציפות אותו. מה זה ? מי אלו ? האם זה הוא ? מי מהם ? שחקנים בהצגה ?
מה אני אמורה לעשות עכשיו ? לברוח ? להיכנס ? לצרוח ? לדבר ?
