|
|
|
יש רעל באוויר - תנשום.
כולם מבינים בהכל - תקשיב.
הסבלנות פוקעת - תרגע.
הכל לא הולך - תעצור.
הבקשות לא מפסיקות - תזרום.
תלונות מכל כיוון - תתנצל.
העומס מתגבר - תתמודד.
תחושה של לבד - תתגבר.
חוסר שביעות רצון - תרצה.
עייפות החומר - תתעורר.
בעצם אמממ לא נראה לי...
אולי פשוט תסתמו כולכם ?!
איפה השוט ראסטי נייל שלי אישה ?!
מממ עכשיו הרבה יותר טוב :)
Next !
תבניות.
כבר התרגלתי להיות לא מובן.
מגיל צעיר אף אחד לא ממש הבין אותי.
האמת שלא נראה לי שממש השתדלו.
או שפשוט הם היו שקועים מדי בשגרות והנורמות היומיומיות שלהם.
מקובעים בתבניות החיים שכפו על עצמם.
לפעמים נדמה לי שאנשים שכחו איך לחלום, איך לדמיין, איך להתבונן בחיים מזווית שונה.
איך לחקור, לאתגר את המוח, לייצר מציאות אחרת.
מעדיפים להישאר מקובעים בדעות קדומות, באימרות של אחרים, ניזונים מהפחדים של עצמם.
פוסעים במסלול שהוכתב להם על ידי השד יודע מי. חוששים לסטות ממנו אפילו במילימטר.
ואז בא אחד כמוני ומסבך להם את התיאוריות המבוססות שלהם.
מתעלם מהתבניות. מאתגר ומתגרה בהן.
ואז אנשים פשוט מנסים להחזיר אותך לתבנית. כמו משוגע שברח מבית משוגעים.
אבל אני לא וויתרתי. מדוע ? פשוט כי לא ראיתי דרך אחרת. זה חלק מהאופי שלי כנראה.
תמיד הולך בדרכי. רגיל להרמות הגבה. למבול העצות וההמלצות. אבל מה שאני רואה אחרים לא רואים.
לא יודע מדוע. פשוט כך. יש לי נקודת מבט שונה מאוד מהנורמה והמוסכמות וזה מוזר לאנשים.
כנראה שזה מה שמחזיק את העולם שפוי. סוג של המלך הוא עירום וכולם רצים אחריו בעיוורון.
תבניות, אמרתי ?
לכן גם אין לי כמעט חברים. עדיין לא פגשתי אדם שארגיש שהוא משדר איתי על אותו התדר.
זה מוזר כי במהלך חיי פגשתי עשרות אלפי אנשים וכחלק מעבודתי אני פוגש הרבה אנשים חדשים מדי שנה.
אבל כולם משובטים. הולכים בתלם. בעיני לפחות. הם לא יודו בזה כמובן.
אבל בשיחות כאלו ואחרות האמת מתגלה וכן, הם מופתעים ממני גם כשאני לא חושף אפילו 1% ממחשבותי.
כי אין למה. גם ככה אין סיכוי שיבינו. אין להם את הבסיס להבנה. את המחשבה מחוץ לתבניות המוכרות.
מצחיק שזה גורלי. להיות לבדי עם המחשבות שלי. עם נקודת המבט שלי.
כמו להיות בכלא עם זכוכית חד כיווניות שבה אתה רואה את כולם אבל אף אחד לא רואה אותך.
אף אחד לא רואה אותי באמת. אף אחד גם לא באמת רוצה לראות. כי לראות זה אומר לקבל.
ולקבל זה אומר לנפץ אין ספור תבניות. תבניות שנבנו בהם מילדות. שנצרבו במוחם התמים והרך.
בינתיים אני ממשיך במסעי.
עדיין אופטימי שאפגוש באדם שתהיה לו היכולת להבין אותי.
אדם שלא נשלט ולא מקובע על ידי תבניות מאוסות.
היא : "שלום, אני מחפשת שולט."
הוא : "או ! הגעת למקום הנכון, במה אוכל לעזור לך ?"
היא : "יופי, אני כבר מחפשת מלא זמן. כבר התייאשתי מכל הדפוקים שקוראים לעצמם שולטים עלק."
הוא : "כן הא..."
היא : "אין לך מושג איך אני כבר מתה להישלט. להיתמסר. לאבד את השליטה למישהו אחר."
הוא : "מה זה אומר מבחינתך להישלט ?"
היא : "זה אומר לתת את כולי לשולט שלי, לתת לו לשלוט בי, לעשות בי מה שהוא רוצה."
הוא : "אוקי."
היא : "אתה נשמע ממש חמוד, אז אקריא לך את רשימת הדרישות הצנועה שלי, מוכן ?"
הוא : "אמממ...דרישות ?"
היא : "טוב אז :
1. שלא יהיה ילד, לפחות מעל גיל 40 אבל לא יותר מגיל 45 שלא יהיה זקן מדי. רצוי מבוסס עם דירה, רכב ועבודה טובה.
2. לא לנשואים, גרושים, אלמנים, פיסחים, גידמים, כאלו בקשר, בנתק וכאלו שסתם לא מחוברים לעולם.
3. רק רציני. מונוגמי. הטרוגני. פאטוגני. שיהיה נאמן רק לי ולא יתערבב עם נשלטות אחרות.
4. שיהיה מנוסה מאוד וידע לקשור, לפרום, להצליף, להפליק, לעשות פליקלאק כפול באוויר וכמובן אפטרקייר.
5. חשוב שיהיה קשוח מאוד אבל גם רגיש. שידע להתמודד איתי גם כשאני במחזור עצבני ובדיוק שכחתי לקנות פדים.
6. לא - נמוך, שמן, קירח,עם איבר קטן, מאונן מקלדת, מאונן מיטה, מאונן מקלחת (כן יכול לאונן עלי אחרי שגמרתי 5 פעמים ברציפות לפחות).
7. לא לסטוצים, לא לסקס, לא סשנים מזדמנים, לא לצירופים, לא לשבץ נא ולא לרמי קוביות.
8. לא עושה כלים ולא כביסה, לא מבשלת ולא מנקה, מקסימום מוכנה להכין קפה וגם זה רק פעם אחת ביום אם התנהג יפה.
9. שיהיה קשוב לפנטזיות שלי, לחפירות שלי, לסיפורים על הריבים עם החברות שלי, אימא שלי, אמא שלו והבת זונה שחתכה אותי בתור בסופר היום.
10. שיהיה חכם, אינטליגנט, ג'נטלמן, איש העולם הגדול, זה שהעולם נמצא בכף ידו, אשף במיטה, מגמיר בנגיעה ומאסטר בנשמה."
הוא : "...."
היא : "אתה שם ?!"
הוא : "כן... הבנתי." (מנסה לעכל את הרשימה ולבדוק שלא שכח שום דבר)
היא : "אז מה אתה אומר ?"
הוא : "בהחלט נראה שרשימת הדרישות שלך סבירה לחלוטין."
היא : "סוף סוף מישהו שמזדהה איתי !"
הוא : "אפשר לשאול אותך משהו ?"
היא : "בטח."
הוא : "מה את מביאה לקשר הזה ?"
היא : "מזתומרת מה אני מביאה ? אני אישה. זה לא מספיק ?!"
...
לא שיחה אמיתית. סתם צרוף של מחשבות ותחושות.
מדוע אני לא ישן ?
שעות מול מסך.
לנקות את הראש.
לנקות את המחשבות.
לטשטש את התחושה בפנים.
התמודדות עם האני הפנימי שלי.
רפיון הגוף והנפש. עד למצב צבירה של התשה. עייפות. זחילה למיטה.
מדוע אני לא ישן ?
כבר שנים. בא והולך.
מתי לעזאזל זה התחיל כל הסיפור הזה ?
לא זוכר אפילו.
שגרות לילה מהונדסות להפליא.
רק אני עם עצמי.
מתמודד לבד.
גוסס לאיטי יום יום.
אחוז מחשבות. בדידות. חוסר מנוחה. מקובע להרגל המגוחך להפליא הזה.
מדוע אני לא ישן ?
כמו בחלימה מודעת.
הרס עצמי עם טעם של עוד.
"מעביר את חיי" - משפט רע כשלעצמו.
מפעיל את המוח במצב סרק.
משהו חסר.
אני יודע בדיוק מה אך הוא חסר.
כמו חלק בגוף שנגדע ואיננו.
רק שאצלי הוא כנראה מעולם לא היה.
כמיהה עוצמתית. חיבור קוסמי. גירוי אינטלקטואלי. נפש תאומה שתאזן.
מדוע אני לא ישן ?
הרי יש לי הכל בחיים (לכאורה).
בריאות - הכי חשוב. תכלס.
ילד מדהים. מאוהב בו קשות.
תפקיד ניהולי ששמור למעטים.
משפחה חמה ועוטפת.
בית מסודר ומטופח.
הון עצמי מספק.
אבל במוח יש חוסר מנוחה תמידי. כמו נחיל זבובים. המחשבות לעולם לא פוסקות.
מדוע אני לא ישן ?
תוהה מי בכלל מסוגל להבין אותי.
הדינמיקה שלי לפעמים מפחידה גם את עצמי.
מתנהל די לבד.
מתמודד עם עצמי.
כנראה שאת השקט אני מוצא בלילות.
כשהכל נרגע ורק אני סוער בפנים.
עוד לילה ארוך במחסנית החיים.
יום אחד אתבונן לאחור ואתעצב.
אני יודע את זה היום.
אבל כרגע החלופה לא בנמצא.
כאילו הנפש מכאיבה לגוף. מצב טייס אוטומאטי. הנאות ותסכולים רגעיים.
מדוע אני לא ישן ?
חולם על דרום אמריקה.
אחת התקופות הטובות בחיי.
גיל 24.
טיול אחרי צבא.
אז הכל היה אפשרי.
חייתי את החלום.
חופש אמיתי.
בלי כבלי המציאות.
בלי כלובים ווירטואליים.
אז לא ישנתי מסיבות אחרות...
החיים מתקדמים. חולפים. רק הרגעים היפים נצורים בזכרון. ננעצים כפגיונות המייסרים את הנפש.
מדוע אני לא ישן ?
מאמין שעוד תגיע תקופה אחרת.
תקופה שבה אזנח את המסך בלילות.
תקופה שבה אחווה חוויות מסעירות.
תקופה שבה אממש את מה שבוער בי מתמיד.
תקופה שבה המחושבות שלי תהפוך לספונטניות טהורה.
תקופה שבה הדאגות יפנו את מקומם לרגש וריגוש.
תקופה שבה הנפש הפנימית שלי תצא ממחבואה.
יודע שאולי באחד הימים אחזור לישון. הנפש תרגע. המוח ישקוט. הלב ייעטף. אמצא שלווה.
נראה לי 2 יספיקו.
אממ... בעצם אם כבר אז נלך על 3. הכי בטוח.
אררר סתאאם ! מה עובר לי בראש ? עם 1 אני בקושי מסתדר אז 3 ?!
יאלה 1 זורם. ככה פחות כאבי ראש. פחות בייב. פחות.
סולידי. רגוע. שקט. מוכר.
אבל אז זה עשוי להיות בנאלי מדי. לא מספיק צומי.
אז 2 הולך ? כאילו 2 זה כפול צומי. וזה מגניב.
מדמיין את זה בראש...מגניבי...
אבל גם יכול להעיק. ואם ה-2 לא יסתדרו ביחד ?
אז זה עשוי להיות ממש בלאגן. "ביג באדאבום" כפי שנאמר באלמנט החמישי...
ממממ... אבל ממש בא לי 2. זה מיוחד כזה. קסום.
כמה שזה מורכב זה מעניין אותי בטירוף.
חושב הרבה איך זה יכול לעבוד.
המחשבות רצות כמו במירוץ הסוסים האהוב עלי Royal Escot.
אחחח יכול לשבת שעות על המכונה הזאת. איזה שעות... ימים.
טוב שוב להרגיע את המחשבות האלו.
באמת. 2 זה לא פשוט. אני יודע את זה.
מלא התעסקות. צריך לחלק את עצמי.
לשמור על איזון. על הרמוניה.
ואם ל-1 לא תהיה הסכמה עם זה ?
מי שואל בכלל ? אני מחליט פה בעניין הזה.
אם אנשים רק היו יודעים אילו מחשבות רצות אצלי בראש...
לפעמים אני עצמי לא מאמין מה מתחולל שם.
גוג ומגוג. אלוהים ישמור. לכל השדים והרוחות.
מה רע רק ב-1 ? למה זה צריך להיות כזה מסובך ?
אוףףף איתי. אוףףף.
זה תמיד מדהים בעיני שפתאום סרט או ספר או סתם שיחת חולין שנקרים בחיי ברגע מסויים בעצם משקפים את המחשבות שמטיילות פרא בראשי.
"ילד טוב ירושלים" זה פשוט סרט שבא בול בזמן ומסתנכרן עם המחשבות שיש לי לאחרונה הדנות בינן ובין עצמן על בחירות והחלטות בחיים.
בבחירה בין לחיות חיים בורגניים ונורמטיביים כפי שאני חייתי עד היום לבין לחיות חיים ייצריים ומורכבים, כאלו שמצטיירים במוחי מפעם לפעם כשאני פתאום מפליג בדמיוני הפרוע והיצירתי.
הדיאלוג בראשי הוא בלתי נגמר. משול לויכוח עתיק היומין שמתנהל בין הרגש לשכל. רק שלאחרונה הוא פתאום מעצים ומתגבר. כאילו משהו בתוכי מתעורר שוב מתרדמת עמוקה שהודחקה זמן רב.
ולא, אני לא "ילד טוב ירושלים". אבל גם לא ממש רחוק מהבחור הנחמד בסרט. קצת מזכיר לי גם את סרט הקאלט האהוב עלי "המופע של טרומן". כאילו כלפי חוץ הכל טוב אבל בעצם בפנים זה קצת זיוף. קצת פשרה. קצת לחיות על בטוח.
ראבק ! מי מאיתנו באמת בטוח היום ? מי מבטיח לנו שהחיים שלנו לא ימחקו פתאום ברגע ?
לאחרונה, הקיטוב הזה אינו מרפה ממוחי ובהחלט מאתגר אותי לבחון ולהביט על החיים שלי מזוויות שונות. אבל אני יודע בתוך תוכי שהמחשבות אינן רלוונטיות. אין נכון או לא נכון. לפעמים בחיים זה סוג של הכל או כלום ומה שבאמצע זו סתם אשליה או שקר עצמי.
לפעמים בחיים צריך פשוט לשחרר על מנת להשתחרר.
בינתיים יש עוד זמן לתת למחשבות להשתולל. הרי אני כבר מתורגל בזה היטב מאז שאני זוכר את עצמי.
בינתיים אני עוד ילד טוב ירושלים.
תוהה לעצמי אם אי פעם אתנהג טבעי ולא מחושב.
האם היא באמת תצליח להישאר ?
זה נעים לראות את החלק הנחמד שבחבילה.
למרות שרוצים לראות את החלקים הפחות נחמדים.
סקרנות המוגנת בתחושת הבטחון השקרית שמקרין הצד הנחמד שבי.
האמת היא שמתחת לפני השטח הצד הנחמד מתמודד ללא הרף בצדדים האחרים שבי.
כן. הצדדים האלו מבליחים לעיתים במקטעים צרים ומייצרים מציאות מורכבת אבל בקטנה. זה לא פוגע בתדמית. בזהות המוכרת.
אבל אל דאגה. הצדדים האלו כלואים היטב. נעולים במרתפים אפלים שדהו עם השנים. לא ראו אור יום מעולם.
כשיצאו יש לי תחושה שאף אחת לא תהיה שם להישאר. כמו לבה שתשרוף הכל מסביב ולא תשאיר נפש חיה.
כי מי באמת כאן מוכנה להיות במקום הכל כך לא מאוזן. לא בטוח. לא נחשב.
מקום שבו ההתמודדות צריכה להיות על גבול הבלתי אפשרית. להיות מסוגלת לוותר על עצמה כליל למעני.
אבל עד אז קצת מייקאפ ותפאורה לא יזיקו.
כי מי מוכן להתמודד תמיד עם האמת ?
לפעמים הכי בטוח זה לשחק בכאילו. להרוויח עוד קצת זמן. להדחיק.
אולי זו התחושה המקננת. החשש שאף אחת לא באמת מחפשת אדם שכמותי.
האמת היא שמעולם לא איפשרתי לצדדים האחרים שבי לצאת מהמרתפים הנעולים. סתם עוד אדם פשוט שחי את החיים הנורמטיביים.
האמת ? לא. היא בלתי נסבלת. האמת ? האמת היא שכרגע אני עדיין מעדיף עוד לא לחשוף.
הרי מי באמת מחפשת למצוא את מי שאני באמת ?
אומרים שאנשים לא משתנים במהות שלהם.
כמובן שיש מצב שבו אדם יכול להשתנות לתקופה קצרה אך בסופו של דבר הוא יחזור לסורו.
לרוב משבר עמוק או אירוע טראומטי עשוי לשנות את דפוס ההתנהגות אך מעניין אם הוא יכול לשנות את המהות.
כלומר כלפי חוץ ההתנהגות תשתנה אך כלפי פנים יש סיכוי די גדול שהאדם לא באמת ישתנה מקצה לקצה.
הפחד או הטראומה ישפיעו על המעשים שלו גם אם זה יקרה בתת המודע שלו אך במבט עמוק הוא לא ממש ישתנה.
אנחנו כנראה שרוטים מלידה/מילדות וכל השאר זו קוסמטיקה ושכנוע עצמי.
אז למה אנחנו ממשיכים לחיות באשליה ומקווים שאנשים ישתנו בסופו של דבר.
סתם תוהה לעצמי.
יום אחד כל המחשבות יעלמו מראשי.
החישובים והניתוחים יפסקו.
הדאגה המונוטונית תדעך לאיטה.
חוסר השקט הנפשי ירגע.
תחושת האופוריה תתעצם בתוכי.
רוגע ושלווה ישררו בגופי.
הכל יזרום בניחותא ובטבעיות.
תחושת שלמות תעטוף את כולי.
מעניין איך זה ירגיש לי.
היום שבו לא אתכנס יותר בתוך עצמי.
מעניין אם בכלל יגיע היום הזה.
ביום שבת הזדמן לי להגיע למסיבת סדום בדאנג'ן.
היה לי מוד כזה של לשבת ולהתבונן.
אז ישבתי על הבר והתבוננתי סביב.
לא בקטע של מציצנות. זה ממש לא מדבר אלי.
יותר בקטע של לנסות להבין איך אני משתלב בכל העולם הזה.
אני אישית לא מתחבר לכל הסשנים, הלבוש והאבזור.
בעיני העולם הזה הוא משהו בסיסי במהות של האדם ביום יום.
לא ה"קישוטים", סליחה על הביטוי, או תחימת הזמן בסשן הם המהות לדעתי.
אלא הקשר העמוק והטבעי בין השולט לנשלטת.
דינמיקה שמתקיימת באופן תמידי ורציף.
בכל מקום. בכל זמן. בכל מצב. כל כך פשוט וכל כך מורכב בו זמנית.
אז התבוננתי בסצנות שונות שהתרחשו באזור הפתוח של המקום.
בעיקר ברחבת הריקודים והסביבה שלה.
התבוננתי וחקרתי.
עניין אותי לדעת האם אראה מישהו/מישהי/מישהם שחווים את המהות שאני מתכוון אליה.
גם אם לא ב-100%, לפחות קרוב. ליד. בערך.
ואני לא מגיע חלילה ממקום של שפיטה. ממש לא. זה ביני לבין עצמי.
כל אחד כמובן מוצא משהו אחר בעולם הזה וזה הכי סבבה מבחינתי.
ופתאום ראיתי משהו שהיה קצת עצוב בעיני. ראיתי משהו אחר.
מה שראיתי זה שכמעט כל האנשים שהיו שם הם בעצם כמו נשמות תועות שמחפשות את ההתאמה שלהן.
וכל אחת צריכה משהו אחר לגמרי מהשניה. כאילו החיבור לא אפשרי בכלל.
אנשים כאילו נראים נהנים אבל בעצם אני רואה את התסכול/ריקנות/סתמיות שיש להם.
חלקם נראים כאילו הם כבר כלכך הרבה זמן בתוך העולם הזה שהם פשוט באו מכורח ההרגל.
מסתובבים במועדון. צדים/ניצודים. כמו דינוזאורים נכחדים.
חלקם פשוט "זורמים" לסשן/פלירטוט שאחריו ההמשך כלל לא ברור.
כאילו פרווה. הצגה. ריגוש רגעי. ושוב בדידות וריקנות.
לפעמים אחד מתנחם בזרועות השניה. שואבים הנאה רגעית.
אך לרוב החיבורים צורמים. אין התאמה. כמו חתיכות פאזל בצורות שונות לגמרי.
מעבירים את הזמן במסיבה. מקווים למצוא את החצי השני האבוד.
קצת לא קשורים. כל אחד מגיע מהמקום שלו.
חריג. שונה. שרוט. זה עמוק ולא תמיד רואים.
אבל אני מזהה את זה. ...It take one to know one
בסוף יוצאים מהמועדון כלאחר שבאו. אבודים בלימבו.
קצת עצוב. גורם לי לחשוב האם גם אני שם ? כנראה שכן.
Floating
