הצצה אל הצד האפל

תבניות.

כבר התרגלתי להיות לא מובן.

מגיל צעיר אף אחד לא ממש הבין אותי.

האמת שלא נראה לי שממש השתדלו.

או שפשוט הם היו שקועים מדי בשגרות והנורמות היומיומיות שלהם.

מקובעים בתבניות החיים שכפו על עצמם.

לפעמים נדמה לי שאנשים שכחו איך לחלום, איך לדמיין, איך להתבונן בחיים מזווית שונה.

איך לחקור, לאתגר את המוח, לייצר מציאות אחרת.

מעדיפים להישאר מקובעים בדעות קדומות, באימרות של אחרים, ניזונים מהפחדים של עצמם.

פוסעים במסלול שהוכתב להם על ידי השד יודע מי. חוששים לסטות ממנו אפילו במילימטר.

ואז בא אחד כמוני ומסבך להם את התיאוריות המבוססות שלהם.

מתעלם מהתבניות. מאתגר ומתגרה בהן.

ואז אנשים פשוט מנסים להחזיר אותך לתבנית. כמו משוגע שברח מבית משוגעים.

אבל אני לא וויתרתי. מדוע ? פשוט כי לא ראיתי דרך אחרת. זה חלק מהאופי שלי כנראה.

תמיד הולך בדרכי. רגיל להרמות הגבה. למבול העצות וההמלצות. אבל מה שאני רואה אחרים לא רואים.

לא יודע מדוע. פשוט כך. יש לי נקודת מבט שונה מאוד מהנורמה והמוסכמות וזה מוזר לאנשים.

כנראה שזה מה שמחזיק את העולם שפוי. סוג של המלך הוא עירום וכולם רצים אחריו בעיוורון.

תבניות, אמרתי ?

לכן גם אין לי כמעט חברים. עדיין לא פגשתי אדם שארגיש שהוא משדר איתי על אותו התדר.

זה מוזר כי במהלך חיי פגשתי עשרות אלפי אנשים וכחלק מעבודתי אני פוגש הרבה אנשים חדשים מדי שנה.

אבל כולם משובטים. הולכים בתלם. בעיני לפחות. הם לא יודו בזה כמובן. 

אבל בשיחות כאלו ואחרות האמת מתגלה וכן, הם מופתעים ממני גם כשאני לא חושף אפילו 1% ממחשבותי.

כי אין למה. גם ככה אין סיכוי שיבינו. אין להם את הבסיס להבנה. את המחשבה מחוץ לתבניות המוכרות.

מצחיק שזה גורלי. להיות לבדי עם המחשבות שלי. עם נקודת המבט שלי.

כמו להיות בכלא עם זכוכית חד כיווניות שבה אתה רואה את כולם אבל אף אחד לא רואה אותך.

אף אחד לא רואה אותי באמת. אף אחד גם לא באמת רוצה לראות. כי לראות זה אומר לקבל.

ולקבל זה אומר לנפץ אין ספור תבניות. תבניות שנבנו בהם מילדות. שנצרבו במוחם התמים והרך.

בינתיים אני ממשיך במסעי. 

עדיין אופטימי שאפגוש באדם שתהיה לו היכולת להבין אותי.

אדם שלא נשלט ולא מקובע על ידי תבניות מאוסות.