ביום שבת הזדמן לי להגיע למסיבת סדום בדאנג'ן.
היה לי מוד כזה של לשבת ולהתבונן.
אז ישבתי על הבר והתבוננתי סביב.
לא בקטע של מציצנות. זה ממש לא מדבר אלי.
יותר בקטע של לנסות להבין איך אני משתלב בכל העולם הזה.
אני אישית לא מתחבר לכל הסשנים, הלבוש והאבזור.
בעיני העולם הזה הוא משהו בסיסי במהות של האדם ביום יום.
לא ה"קישוטים", סליחה על הביטוי, או תחימת הזמן בסשן הם המהות לדעתי.
אלא הקשר העמוק והטבעי בין השולט לנשלטת.
דינמיקה שמתקיימת באופן תמידי ורציף.
בכל מקום. בכל זמן. בכל מצב. כל כך פשוט וכל כך מורכב בו זמנית.
אז התבוננתי בסצנות שונות שהתרחשו באזור הפתוח של המקום.
בעיקר ברחבת הריקודים והסביבה שלה.
התבוננתי וחקרתי.
עניין אותי לדעת האם אראה מישהו/מישהי/מישהם שחווים את המהות שאני מתכוון אליה.
גם אם לא ב-100%, לפחות קרוב. ליד. בערך.
ואני לא מגיע חלילה ממקום של שפיטה. ממש לא. זה ביני לבין עצמי.
כל אחד כמובן מוצא משהו אחר בעולם הזה וזה הכי סבבה מבחינתי.
ופתאום ראיתי משהו שהיה קצת עצוב בעיני. ראיתי משהו אחר.
מה שראיתי זה שכמעט כל האנשים שהיו שם הם בעצם כמו נשמות תועות שמחפשות את ההתאמה שלהן.
וכל אחת צריכה משהו אחר לגמרי מהשניה. כאילו החיבור לא אפשרי בכלל.
אנשים כאילו נראים נהנים אבל בעצם אני רואה את התסכול/ריקנות/סתמיות שיש להם.
חלקם נראים כאילו הם כבר כלכך הרבה זמן בתוך העולם הזה שהם פשוט באו מכורח ההרגל.
מסתובבים במועדון. צדים/ניצודים. כמו דינוזאורים נכחדים.
חלקם פשוט "זורמים" לסשן/פלירטוט שאחריו ההמשך כלל לא ברור.
כאילו פרווה. הצגה. ריגוש רגעי. ושוב בדידות וריקנות.
לפעמים אחד מתנחם בזרועות השניה. שואבים הנאה רגעית.
אך לרוב החיבורים צורמים. אין התאמה. כמו חתיכות פאזל בצורות שונות לגמרי.
מעבירים את הזמן במסיבה. מקווים למצוא את החצי השני האבוד.
קצת לא קשורים. כל אחד מגיע מהמקום שלו.
חריג. שונה. שרוט. זה עמוק ולא תמיד רואים.
אבל אני מזהה את זה. ...It take one to know one
בסוף יוצאים מהמועדון כלאחר שבאו. אבודים בלימבו.
קצת עצוב. גורם לי לחשוב האם גם אני שם ? כנראה שכן.
Floating
