|
|
|
סרטון ההופעה החיה של שיר הנושא מהסרט ׁׁׂ(War of the worlds (1982 = הנאה+השתאות+חיוך+זכרון ילדות מיוחד.
הסרט "Fences" = מחשבה מעמיקה+ניתוח+הזדהות מסויימת+עצבות.
הספר "הקיסרית" = דימיון+סקרנות+ריגוש+חלימה+אושר.
טיילת ת"א בלילה = שלווה+שחרור+חופש+מחשבות+הלקאה עצמית+געגוע.
משתף קצת מהבפנים שלי.
פיסות זעירות כבר אמרתי ?
ליל שישי נטול שחמט.
סתם פאב שכונתי.
הזרמה איטית של נוזלים משכרים.
חברה מושלמת.
מוסיקה טובה.
קצת לתבל בג'אנק פוד.
ריח הסיגריות המציק אופף את האוויר הדליל.
אורות עמומים, קצת מופקרים.
להטביע את הראש והמחשבות באלכוהול.
לצלול מתחת לגלים הגועשים של היום יום.
לשקוע לתוך השקט הפנימי המשכר. המשקר.
צלילת אלכוהול.
? יתרמא רבכ תויהתו תובשחמ
...הזר/עצוממ ףוג תלעב םייוריגל שיגר ,יעבט לודג הזח תלעב תטלשנ השיא תמייק םלועב םש יא םא הייהתה ישארל תבנגתמ םשו הפ
.הזר לע רבדל אלש עצוממ תיסחי ףוגו ,יעבט לש סופיט ינא יכ חתונמ אל ,לודג הזח םע םישנ שוגפל יל אצי אלו טעמכ
...ראשה לכ םע יתרדתסה תוחפ לבא הזחל יתרבחתה ןכ זא
.תיזיפה הניחבהמ ןהו ןהלש יוריגה תניחבמ ןה רתוי רגתאמ יל היה םידמימ תולודג םישנ םע ינימה טקאה ישיאה ינויסינמש הדומ ינא ,תאז םא ךא
.דיתעב בתכי ילואש רחא טסופ קידצמו ומצעלשכ בכרומ אשונ הזש תידדה הכישמ התיה ןבומכ דוע לכ
.תונטקכ תולודג ,ייחב יתשגפש םישנה לש ינוציחה הנבמל תובישח יתסחיי אל םלועמ
.םידמימ תלודג השיאל דומצ לודג יציצ ,לדה ינויסנמ תוחפל ,םירקמה בורבש אוה ןיינעה
.הרימג דע ההובג יוריג תמרל השיאה תא הליבומ וב ילש תוקסעתההש שיגר יציצל דחוימב רבחתמ ינא
.ןיינע ילצא רציימ דימת הזו יניעב דואמ ישנ והשמ לודג יציצב שי
.םהל הפי הקיתשהשו שארב עגרכ יל םילועש םיפירטמ םירבד ןווגמ דועו ותוא ףשחמלו גיצהל ,רשגל ,ףילצהל ,רושקל ,ןמסל ,תורגל ,ףטלל ,ץוצמל ,טובצל ,ךושנל ,ביאכהל בהוא
.הז תא יל השוע לודג יציצ ,הדומ
.לודג יציצ לש רבג ינא ןורקיעב
)דודר טסופ : הרהזא(
תוך כדי מחשבה עצמית אני מגיע למסקנה שלבד זה בעצם רגש.
ממש כמו אהבה, שנאה, כעס, רוגע.
לבד זה לא בדידות. לבד זה משהו אחר.
כנראה שכולם מרגישים את הלבד בחייהם מפעם לפעם.
למרות שאני יכול להיות מוקף במאות אנשים, עדיין זה רגש שמופיע יש מאין. מתגנב אלי בערמומיות ממש כמו הגולום משר הטבעות.
יוצר דיאלוג פנימי סוער ומעורר מחשבות רדומות ויצרים נסתרים.
רגש שמכיל בתוכו התמודדות עצמית, אחריות, ייצר השרדות, אוקיינוס של מחשבות, התבוננות פנימית, אירוניה, דפיקות לב, יזמות, אתגר.
אך אם זאת, גם מכיל לא מעט תחושות פחות נעימות של כאב, אבדן, התרחקות, ביקורת עצמית, חוסר אכפתיות.
אני חושב שבאיזשהו מקום אחד מהאספקטים של השליטה היא היכולת של אדם להתמודד עם רגש הלבד שלו.
לדעת להכיל אותו ולחייך אליו. להבין שהוא חלק מהחיים שלנו, תקופה חולפת, אשליה של המוח, עיוות של הנפש.
אי אפשר לעזור לי כשאני מרגיש לבד. לדעתי זה רגש שמלווה אותי כל חיי.
אני מתמודד איתו תמיד בעצימות כזו או אחרת.
כשהרגש הזה פתאום מופיע אני מסתכל לו בתוך הלבן שבעיניים ומחייך אליו.
מה קורה חבר יקר שלי ? מה שלומך ? זה זמן מה שכבר לא התראנו.
בוא, שב איתי. אמזוג לנו קצת רסטי ונהיה לבד ביחד, מה אתה אומר ?
לאחרונה נכנסתי לתקופה של רוגע שקרי.
מה זה אומר ? זה אומר שאני רגוע מאוד כלפי חוץ.
אנמי. מלוטש. סופג. זורם. מתחשב. סלחן.
זו תחושה די מוכרת אך מוזרה בעיני.
זה החלק בי שנובע בעיקר מהחינוך הרוסי שקיבלתי.
להיות אדיב, נחמד, לקבל, להיות מאופק ולהבליג.
החלק הזה מאפשר לי להישאר ב Comfort zone שלי.
המקום שבו אני מרגיש קצת כמו בסרט סדנא לעצבים.
סרט טוב אגב, במיוחד הקטע בטיסה. תחושת הזדהות מסויימת.
פחות בא לי לקשור. פחות בא לי להשפיל. פחות בא לי להצליף.
פחות בא לי לסמן. פחות בא לי חורשה נטושה. פחות בא לי לפגוע.
פחות בא לי להעניש. פחות בא לי לנצל. פחות בא לי לחנך.
התקופה הזו מוזרה משהו. נורמטיביות מונוטונית מאוסה.
שוב השד שבי רץ להתחבא מאחורי הקירות. מסתגר.
לא ברור מדוע ומתי יחזור שוב להסתובב בחוץ משוחרר.
רוגע שקרי.
בינתיים.
אוף.
ילד אחד רצה מאוד לגדל דג.
סבתא אמרה לו "נקנה לך חמוד אל תדאג".
בחנות החיות הוא הסתובב מסוקרן.
לא היה לו פשוט למצוא, הוא הרי די בררן.
לבסוף הוא בחר באחד הדגים.
הוא היה דג זהב, נחבא אל הגלים.
דג קטן וחמוד, קצת מבוהל ומעט אבוד.
הילד אמר "אדאג לך ממש אל תהיה טרוד".
"תאכיל אותו 2 פירורי כל יום, לא יותר" אמר המוכר.
הילד הקשיב, חייך ושמח ללא היכר.
מהשקית השקופה לתוך כלי מים הדג קיפץ.
כל הדרך הביתה הילד שמר שחלילה הכלי לא יתנפץ.
סוף סוף יש לו דג זהב כמו שתמיד חלם.
"אקרא לך דָגִי" אמר בהתרגשות וליבו פעם.
בימים הראשונים בביתו החדש דָגִי היה די נסער.
אך כשהילד את המזון השליך הוא את פיו פער.
לאט לאט דָגִי נרגע והרגיש די בטוח.
התרגל למצב, למקום והרגיש די זחוח.
אך הילד הרגיש שמשהו כאן חסר.
הוא חשב בליבו שלבד דָגִי קצת מתייסר.
"אשיג לך חברה כך לא יהיה לך משעמם".
דָגִי לא ממש הבין מה הילד זומם.
שוב אל סבתא הלך וביקש דג חבר.
הסבתא מיד נעתרה וקנתה דג אחר.
"אקרא לך קוֹלַה כי צבעך שחור".
קוֹלַה את אותה דרך כמו דָגִי מיהר לעבור.
בבית לתוך כלי המים של דָגִי קיפץ בחיפזון.
דָגִי קצת נבהל, התחיל לאבד את הבטחון.
הילד שמח כפליים יש לו כבר שני דגים לא אחד.
אך מיום ליום דָגִי הרגיש יותר ויותר מפוחד.
קוֹלַה הביא איתו משהו אפל ושחור.
דָגִי חלה, הסתגר והפסיק לאכול.
אחרי כמה ימים כצפוי דָגִי מת.
הילד היה עצוב וליבו התקמט.
הוא המשיך כהרגלו את קוֹלַה להאכיל.
נתן לו 2 פירורים כל יום כרגיל.
אך מיום ליום גם קוֹלַה קמל.
עד שיום אחד גם קוֹלַה נפל.
הילד הפנים וניגב את עיניו.
דָגִי וקוֹלַה ביחד עכשיו.
הוא כבר לא חולם על דג זהב.
זה עבר וחלף הוא המשיך בחייו.
מקבץ מחשבות ריחפו במוחו של אביו.
אם רק היה מסתפק בדָגִי ולא פוזל סביב ?
אולי דָגִי היה חי לצידו עוד שנים רבות ?
או שמא הדבר נועד ממילא לקרות ?
החיים בשלישיה זה עסק די עדין.
השילוב די רגיש הוא הטיב להבין.
(מחשבות)
"תסביר."
"למה?"
"שיבינו אותך."
"אין טעם. מיותר. הם אף פעם לא מבינים."
"אבל אולי הפעם זה יצליח?"
"מה שונה הפעם ממליון הפעמים האחרות?"
"אמממ...לא יודע. תנסה. אתה חייב לשתף."
"כבר התרגלתי לתחושת הלבד. זה בסדר."
"מה לא בסדר איתם? הם לא רואים את זה?"
"לא. הם לא. זה לא בתודעה שלהם."
"אבל יש כלכך הרבה מעבר. תסתכל על כל הזוויות היפות האלו."
"אני יודע. אני רואה אותן."
"אז מדוע לא הם? אולי הוא? אולי היא?"
"כנראה שטוב להם ככה. לראות/לחיות הכל מהנורמה. ההרגל. המוכר."
"אבל חייב להיות מישהו כמוך. חייב. נו...תנסה שוב. בשבילי."
"טוב. ננסה."
(משוחח, מתאר, מסביר, משתף)
"רואה? שוב יצא שהרצאתי לעצמי."
"כן. טוב לפחות ניסית."
"זה מעייף."
"אולי אתה הבעייתי?"
"כנראה."
(מחשבות)
רוצה לנסות להבין אותי ?!
פשוט תתחילי מלראות את הסרט "ירח מר".
מבטיח שזו קצת הצצה לנפש האפילה שלי.
זה אגב מה שהביא אותי לכלוב במקרה.
זהו. קצר וקולע הפעם.
כרגע ניסיתי לתקן את הסבוניה החשמלית המגניבה שרכשתי מאלי אקספרס לפני כשבועיים.
ורציתי לשתף בכמה מסקנות מעניינות שהגעתי אליהן :
1. כשפותחים ברגונים קטנים לא משנה כמה משתדלים לשמור על סביבת עבודה סטרילית ומאפשרת ב-99% מהמקרים לפחות אחד מהברגונים יקפץ ויפול על הרצפה.
2. ב-60% מהמקרים ברגון אחד יתגלגל אל מתחת לחפץ גדול ויאבד.
3. תמיד תעשה מאמץ לחפש אותו וגם כשתמצא ותבטיח לעצמך שהפעם תהיה זהיר יותר הבנזונה יקפץ שנית עד שהוא יאבד לעד.
4. טוב, גם 3 ברגים מחזיקים (אז מה אם זה כבר לא ממש אטום למים ?!)
5. כשאתה מנסה לפתוח, ביום קיץ חם, את הברגונים שנעולים היטב (הזונות) דע לך שיש סבירות של 75% שבשלב כלשהו תתיאש ותחליט להישאר בלי חולצה.
6. כשאתה מנסה לשחק אותה בתור רב תקן מקצועי ופותח מכשיר חשמלי (בדר"כ סיני זול) אתה כבר נמצא בשלב נואש ביותר.
בתוך תוכך את יודע שקיימת סבירות של כ-95% שלאחר ניסיון פתיחתו המכשיר כבר לא יפעל יותר. R.I.P
7. כשסופסוף פתחת את המכשיר החשמלי ואתה מנסה למצוא את הבעיה, החשמלית בד"כ, אתה תמיד מגלה (כאילו בהפתעה מחודשת) שאין לך פאקינג מושג מה הולך שם עם כל הג'וקים, נגדים, דיודות, קבלים חוטים והשד יודע מה עוד. אז מה אתה עושה ? בודק שכל החוטים מחוברים ואז סוגר.
יופי דביל..
8. אחרי הסיבוב הזה שלקח לך שעה (במקרה הטוב) אתה מניח את המכשיר במקומו ומקווה בליבך שפתאום בדרך קסם אם תשאיר אותו כבוי כמה שעות או אפילו יום שלם ואז תפעיל אותו מחדש הוא יחזור לפעול באמצעות כוח מיסטי-קוסמי.
מממ דביל כבר אמרנו ?
9. בסוף אתה מתבאס אבל מרגיע את עצמך. "נו טוב זה עלה כולה 30 ש"ח. פחות מארוחה רגילה במקדונלדס" ואז אתה בלב כבד זורק את המכשיר לפח (אבל גם פתאום מרגיש דחף חזק ובלתי נשלט להמבורגר עסיסי).
10. חושב לעצמך שדי כבר עם הפיתויים לרכישת מכשירים חשמליים סינים זולים ומפתים שמחזיקים שבועיים במקרה הטוב. עדיף פשוט להחזיק שפחת מקלחת שתדאג בנוסף גם לסבן לך את כל הגוף בזמן שאתה שוכב באמבטיה לצלילי נעימות מסאז' מרגיעות...
מממ
נעימה שקטה מתנגנת ברקע.
את נעה בין ידי כגוש חימר יפהפה.
הזיעה מרטיבה את סדיני המיטה, או לפחות את מה שנשאר מהם.
ואז מביט בך מרוכז. מביט על ההבעה המורכבת בפניך.
חיוך קטן נקטע חדות בעיוות שפתיים ושוב עוד חיוך מפציע כמו בתמונה מחזורית.
העיניים הנעלמות פתע ושוב מופיעות לפרקים כמראה מרוחק של סירות המנסות לצוף בין הגלים בים הגדול.
העפעפיים הנעים כמו רצף ארוך של זרמי חשמל לא סדורים.
הרעידות הקלות שמתגברות בהדרגה כרכבת שעוצרת בתחנה סופית לאחר שעברה דרך ארוכה.
הגוף נע קדימה ואחורה כעץ ברוש הנתון בסערת טייפון. תלוי לחלוטין ברגלי הגזע והאדמה האוחזת ביציבות בבסיסו.
הנעימה כמנגינת ליווי קוסמית מופרעת כאריתמיה בצלילי עונג מהוסים המהווים קולות רקע מושלמים.
והרגע נמשך כנצחי. התנועה לא מפסיקה. רק משתנה בתדירות. נחלשת ומתגברת כצעיף הנהדף ברוח מושלמת של בין ערביים.
ורק אני יכול להפסיק את הרגע הזה. רק אני יכול להמשיך אותו. התחושה מדהימה באמת.
שואלים אותי לפעמים מהי שליטה בעיני.
אני חושב ששליטה אמיתית היא המקום הצר הזה.
הדרך המפותלת המאתגרת שלא מבטיחה מאום.
הנקודה שבה לא עולה בכלל השאלה.
שהכל נתון לשיקולי באמון מוחלט.
הוויתור העצמי ללא כל תנאים מוקדמים.
המסירות והטוטאליות שנובעים ממקום כל כך אמיתי.
רגש כל כך טהור ועמוק שנולדים איתו.
צורך טבעי להישלט כמו הצורך הטבעי שלי לשלוט.
