הצצה אל הצד האפל

It's not the strenght of the punch.

It's not the size of the fist.

It's not the loudness of the scream.

It's not the coldness of the floor.

It's not the level of humiluation.

It's not the varaity of the toys.

It's not the color of the cloths.

It's not the whipping speed of the cane.

It's not the skill of bondage.

It's not the years of experience.

It's not the pain of the needle.

It's not the filament of the command.

It's just the feeling that nothing matters, except him.

זה עסק מתסכל.

ברגע שהיא נבנית במוח היא פשוט נבנית ומתעצמת עד שהיא עשויה להוציא מן הדעת.

מה אם אין למה לצפות ? קל להגיד אבל יותר קשה לבצע. הרי עקרון השכר והעונש מוטמע בנו כל כך עמוק שכמעט בלי אפשרי לפעול אחרת.

ואז אכזבה, תסכול, כעס, תגובה אלימה (לא רק פיזית גם מילולית תופס ולפעמים זו תגובה פנימית - מצוקה נפשית).

מי בכלל מוכנה לחיות עם נתינה אין סופית ללא ציפיות כלל ? 

יש תקופות כאלו שחלקים ממני פשוט נמצאים במצב של Hold.

אני תוהה אם זה סוג של מנגנון פנימי שלי או שזה משותף גם לכלל האנושות.

היכולת לשים דברים במצב מסויים באופן שחציו מודע וחציו לא.

העניין הוא שאני גם לא תמיד מודע לטריגר שגורם לי להיות במצב של ON או OFF.

כאילו משהו נוזל בתוכי ופתאום קופא במקום ללא סיבה ברורה.

מסקרן אותי למה זה קשור. בטוח שיש משהו שמשפיע. 

אולי זה בכלל אינסטינקט חייתי קדום שמתעורר ונרדם בתוכי.

ויש בי גם תחושה שאולי זה קצת מן המיסטר ג'יקל ומיסטר הייד או בגרסא המגניבה יותר של הגרמלינס.

הקטע הוא שלפעמים אני לא מייחס חשיבות למצב ה-Hold ולפעמים המצב הזה גורם לי לתהיות שנותרות ללא מענה ברור.

מרגיש לי קצת כמו הפרק האחרון ב-Twin Peaks. 

! Damn 

 "יש משהו באוויר" מין אמרה שכזו, שלא יחסתי לה אף פעם חשיבות מסויימת.

אבל לאחרונה שמתי לב שבאמת יש משהו באימרה הזו.

יש ימים שהכל כזה סתמי, מעיק, תחושה של לא מעניין.

מרגיש ממש כמו אוויר, כאילו רואים דרכי.

ויש ימים שזה סוג של בינגו. הכל מצליח, דברים מתחברים, מבטים רטובים אקראיים נפגשים לרגע, התחושה מיוחדת.

מרגיש ממש כמו המשהו באוויר, לא רואים דרכי אלא רואים רק אותי.

וזה לא קשור רק למה שאני לובש או אם השמש זורחת או למצב הרוח שלי.

אולי זה בכלל קשור לאוויר עצמו...

אבל בכל מקרה האינטרפרטציה שלי לאימרה היא שה"משהו" הזה הוא בעצם אני - "יש מנטרה באוויר".

וגם אם זה לא קורה כל הזמן, חשוב להנות מהתחושה הנפלאה הזו בכל רגע שזה כן קורה כי חיים אחת אז תתכונן אוויר כי מנטרה מגיע :) 

פוסעת חרש לצידו.

מבטה מיושר אל האופק.

היא אינה מתייחסת לסביבה.

מלבדו כלום לא שוקל.

המילים שהוא משמיע,

כאילו נבראו בטבעיות מתוכה.

גם אם הן מעט זרות לה,

היא לא תהסס לרגע לרקוד לצלילן.

המעמסה קשה מנשא,

מזמן איבדה כבר את עצמה בתוכו.

חייו מנשימים אותה בקביעות.

מכורה למאוויו הרעילים.

מזמן הפכה כבר לשוליה, לחפץ.

לעולם לא תתרגל לחברבורותיו.

הם הדבר היחיד ששפוי מבחינתה.

כל יום היא מתה קצת יותר בזמן שהוא נולד מחדש.

באחת הפגישות שלי השבוע נתקלתי באיש עסקים מאוקראינה שמתמחה בגידול ומכירת בשר חזיר.

תוך כדי הפגישה הוא פירט לי איך באמצעות האבסה מבוקרת של החזירים הוא מצליח לשלוט בטעם וצורת הבשר והשומן של החזיר.

בעקרון הוא מתחיל משלב ראשון של האבסה המבוססת על לחם לבן במשך של כ-4 חודשים. שלב זה מייצר שכבה עבה של שומן.

בשלב השני הוא מאביס את החזירים במזון המבוסס על סלק במשך חודשיים. שלב זה מייצר שכבה בינונית של בשר אדום.

ובשלב האחרון הוא שוב מאביס את החזירים בלחם לבן במשך 4 חודשים וכך מתקבלת עוד שכבה עבה של שומן. 

כאשר החזיר נשחט שכבות הנתחים שמתקבלים הם בדיוק בהתאם להאכלה. שתי שכבות שומן עבות כשביניהן שכבת בשר בינונית.

התיאור שלו הציג את הבשר כמעדן ייחודי שמאוד אהוב באוקראינה ובמדינות השכנות. 

זה גרם לי קצת לחשוב על האבסת שפחה באותו העיקרון רק מושתת על שגרות היום הרצויות.

למשל :

בשלב הראשון חודשיים של אימונים אינטנסיביים בפינוק בוקר במיטה. 

בשלב השני חודש של אימונים אינטנסיביים בהכנת סלט בוקר וחליטת עלים.

בשלב השלישי 4 חודשים של אימונים אינטנסיביים בביצוע מטלות הבית.

בשלב הרביעי חודשיים של אימונים אינטנסיביים בהכנת ארוחת בין ערביים.

בשלב החמישי חודש של אימונים אינטנסיביים בעיסוי רגליים וראש.

בשלב השישי חודשיים של אימונים אינטנסיביים בהקראת ספרים והאזנה למוסיקה קלאסית.

בשלב השביעי חודשיים של אימונים אינטנסיביים בהכנת ארוחת ערב.

בשלב השמיני 4 חודשים של אימונים אינטנסיביים בפעילות לילה.

בסה"כ שנה וחצי לקבלת שפחה רצויה...

טוב, לפחות במקרה הזה אני לא צריך לשחוט אותה בסוף (או שבעצם כן ?)

לאחר שנים רבות וציפיה ארוכה סוף סוף זה קרה.

הצלחתי לשכנע את חברי הילדות שלי לנסוע ל-Skideal weekeand.

לשלב שבוע שלם של סקי אינטנסיבי בתוך נוף לבן משכר חושים של  איטליה הפסטוראלית 

עם מיטב הופעות חיות של ברי סחרוב, אינפקטד משרום, עברי לידר ועוד (בחיזוק של אלכוהול איכותי).

חלום קטן גדול שעומד להתגשם ממש רגע לפני היומהולדת 42 שלי, קשישא שכמותי :)

אז מי אמר שחלומות לא מתגשמים בסוף ?

הסוד הוא לדעת לחלום מספיק חזק ולהיות מעט סבלני.

לא מבין בשביל מה נועד המנגנון הזה של המחשבות על מה/מי שכבר לא נמצא. 

מדוע המוח ממשיך לעבד ולהיזכר בדברים שכבר אינם ואי אפשר להחזירם.

מה הטעם בעניין הזה מלבד הכאב המלווה לעניין ?

מילא אם הייתי מזוכיסט אז שויין...

פה ושם פוגשים פרצוף מוכר. ניק ישן שנשטף שוב אל החוף כמו מדוזה לבנה על רקע חול שחור.

הם חוזרים בדיוק כפי שאני חזרתי למקום הזה. כאילו כמו למצוא את תרופת הקסם. את כוס המשקה המשכר בפאב האהוב.

אבל מהר מאוד הם מגלים שהם חזרו לאותה המציאות אותה הם עזבו לפני שנים בטריקת דלת רועמת או בצעד מתנצל וחרישי.

כן, זו לא אותה הדמות שנחקקה בזכרוני. אנשים משתנים אני יודע.

אבל עדיין משהו במוח המעוות שלי מנסה לקשר את העבר עם ההווה.

אני זוכר אותך קצת יותר... וואו לא זיהיתי...מה קורה ? מדהים. שנים !

היו זמנים קצת שונים, האווירה היתה ללא ספק אחרת. אבל המצב זהה.

מגלה שהרוב וויתרו על הכמיהה. התפשרו. חלקם מודעים חלקם מכחישים. מתרצים.

אלו שוויתרו במודע כאילו חזרו ולא ברור מדוע.

לנסות שוב את מזלם בחיפוש אחר האידיאל הלא מצוי ?

סתם לצבור חוויות ולגוון את שעמום החיים ?

ואלו שהתפשרו וחיים כיום בסוג של זוגיות. 

אולי חזרו לחלוק את חוויותיהם ? מעניין עם מי ?

להכיר חברים חדשים ? לראות מה חדש ? 

אבל אני מתבונן קצת בעיניים המנתחות שלי. לפעמים קורא. לרוב ממעט להגיב. בעיקר מרגיש.

מרגיש אותם מבעד למבטים. מבעד למילים. מבעד לחיוכים.

קולט את מה שלא נאמר. את מה שמדמם פנימה. הרצון העז שנשאר מדוכא זמן רב מדי.

המסכה השקרית, השכנוע העצמי, הלבד, התסכול, תחושת חוסר השייכות ואי היכולת לבטא את מאווי ליבם.

אני מזהה ומזדהה עם התחושות. הרי על עצמנו אנחנו לא יכולים ממש לעבוד.

והיום אמא שלי סיפרה לי משהו שמתחבר לי נורא למצב הפורימי הזה.

אבא שלי ז"ל נפטר מסרטן לפני כמעט 4 שנים. 

כשהתגלה שהוא חולה זה היה כמו שאומרים מאוחר מדי והוא אושפז מיד בבית החולים.

למרות האישפוז הוא היה צלול לגמרי ותפקד בצורה סבירה ביחס להתקדמות המחלה.

אנחנו כבני משפחה לא ממש הרגשנו את חומרת המצב. כלומר ידענו שזה סרטן מסוכן אבל לא הערכנו שזה עומד להיות הסוף.

ברוסית יש ביטוי שאומר "התקווה תמיד מתה אחרונה" וכך כנראה זה היה במקרה שלנו. אולי טוב שכך, מי יודע.

בכל אופן אמא שלי סיפרה לי שיום אחד, כשישבה לצידו, הוא זז במיטה ואיכשהו השעון שעל ידו קרע את החוט האדום ששמים כנגד עין הרע.

החוט הזה היה עליו במשך שנים וגם כשהוא שחה, התאמן וטייל בעולם הוא נשמר שלם. ופה, סתם תנועה פשוטה קרעה את החוט.

אנחנו לא ממש משפחה של אנשים מאמינים. אנחנו יותר פרגמטיים ופרקטיים אבל ספק אם יש הרבה אנשים שיכולים להתעלם ממקרה כזה.

בכל אופן, אמא שלי אמרה לי ששניהם התבוננו על החוט האדום שנפל על ריצפת החדר. אף אחד מהם לא אמר מילה. לא היה מה לומר.

אני יכול רק לתאר לעצמי מה עבר לכל אחד מהם בפנים. בלב ובראש. התחושה שהאוויר נעצר לרגע בתוך הריאות ומסרב לצאת. הפחד.

אבא שלי נפטר לאחר כשבועיים ולמזלנו הוא לא הספיק לסבול כמעט. נפטר בבית מיד כששוחרר מבית החולים לחגוג את חג הפסח.

אז קצת כמו המקרה עם החוט האדום שבו המילים מיותרות אך הרגשות עצומים.

אני קורא, רואה ומזדהה איתכם. גם בלי מילים. פשוט מרגיש אתכם.

וחושב. חושב הרבה על הצורך הזה. המדוייק. שהרבה כאן מחפשים אותו ולא מוצאים. 

נעים במעגלים אכזריים. מדי פעם נשטפים לחוף וחוזרים לים הגדול והסתמי.

יש רגעים כאלה שמחשבות מסויימות מתחילות להתעורר בתוכי.

מחשבות שטופות זימה שמתעצמות ומתגברות כמו היו גשם סתוי המתגבר והופך אט אט לסערה אימתנית.

אני תמיד חושב. מאז שאני זוכר את עצמי המחשבות רצות בראשי כאילו היו ישויות בפני עצמן. מופיעות כמו בבית זונות שפתוח 24/7.

דופקות את המוח וממשיכות הלאה. והמוח כאילו כבר מתורגל עד כדי אמפטיה. מפנה זמן לכל אחת מהן. מתייחס. מתמודד.

האבא של כולן. דואג שכל אחת מהן תקבל את המגיע לה. 

חלקן באות לקצת, חלקן נשארות מעט יותר, יש כאלו שפשוט מסרבות לעזוב עד שנדרש לא מעט שכנוע על מנת שיעלמו.

אבל כשמגיעות מחשבות הזימה הן עפות כנחילים. לרוב תחילה מופיעה אחת. תמימה לכאורה. חמודה כזו.

אך אחריה אט אט מופיעות בסדר אקראי האחיות, האימהות, החברות, הבנות דודות, העובדות, השכנות, הסבתות, המנהלות, האויבות, השותפות, הידידות, הכלבות, המאהבות, השפחות, המלכות והזונות שלהן.

הן אופפות את מוחי והורגות את כל המחשבות האחרות שנמצאות שם. כאילו אין דבר מלבדן.

והמוח מנסה לשווא להאבק בהן, לנסות להסביר להן שהן מעט מגזימות. יש השלכות. סיכונים.

אך הן בשלהן. ממשיכות לסבוב סביבו. מתעתעות, מלטפות, נושכות, מקניטות, עוטפות ומסממות אותו.

ולעיתים הוא מפליג איתן בדמיונות המופרעים ביותר שהן מציעות לו. בעולמות אחרים. יקומים מקבילים. חיים חלופיים.

הולך עוד צעד אחד אל עבר הקצה. חוצה עוד גבול דמיוני. מתגרה ונגעל. מפנטז ונבהל. נהנה וסובל. מבטיח ומשקר.

וכך אט אט המחשבות נעלמות כלאחר שבאו. מניחות אותו להישאר שרוע בתוך עצמו. מהדהד. מתאושש.

לפעמים רק מחשבה אחת נותרת אי שם בפנים. עדיין משחקת איתו ב"אולי יום אחד".

יש רגעים כאלה שמחשבות מסויימות מתחילות להתעורר בתוכי.

תוהה אם אי פעם יגיע הרגע שבו אני אתעורר לתוכן.