יש רגעים כאלה שמחשבות מסויימות מתחילות להתעורר בתוכי.
מחשבות שטופות זימה שמתעצמות ומתגברות כמו היו גשם סתוי המתגבר והופך אט אט לסערה אימתנית.
אני תמיד חושב. מאז שאני זוכר את עצמי המחשבות רצות בראשי כאילו היו ישויות בפני עצמן. מופיעות כמו בבית זונות שפתוח 24/7.
דופקות את המוח וממשיכות הלאה. והמוח כאילו כבר מתורגל עד כדי אמפטיה. מפנה זמן לכל אחת מהן. מתייחס. מתמודד.
האבא של כולן. דואג שכל אחת מהן תקבל את המגיע לה.
חלקן באות לקצת, חלקן נשארות מעט יותר, יש כאלו שפשוט מסרבות לעזוב עד שנדרש לא מעט שכנוע על מנת שיעלמו.
אבל כשמגיעות מחשבות הזימה הן עפות כנחילים. לרוב תחילה מופיעה אחת. תמימה לכאורה. חמודה כזו.
אך אחריה אט אט מופיעות בסדר אקראי האחיות, האימהות, החברות, הבנות דודות, העובדות, השכנות, הסבתות, המנהלות, האויבות, השותפות, הידידות, הכלבות, המאהבות, השפחות, המלכות והזונות שלהן.
הן אופפות את מוחי והורגות את כל המחשבות האחרות שנמצאות שם. כאילו אין דבר מלבדן.
והמוח מנסה לשווא להאבק בהן, לנסות להסביר להן שהן מעט מגזימות. יש השלכות. סיכונים.
אך הן בשלהן. ממשיכות לסבוב סביבו. מתעתעות, מלטפות, נושכות, מקניטות, עוטפות ומסממות אותו.
ולעיתים הוא מפליג איתן בדמיונות המופרעים ביותר שהן מציעות לו. בעולמות אחרים. יקומים מקבילים. חיים חלופיים.
הולך עוד צעד אחד אל עבר הקצה. חוצה עוד גבול דמיוני. מתגרה ונגעל. מפנטז ונבהל. נהנה וסובל. מבטיח ומשקר.
וכך אט אט המחשבות נעלמות כלאחר שבאו. מניחות אותו להישאר שרוע בתוך עצמו. מהדהד. מתאושש.
לפעמים רק מחשבה אחת נותרת אי שם בפנים. עדיין משחקת איתו ב"אולי יום אחד".
יש רגעים כאלה שמחשבות מסויימות מתחילות להתעורר בתוכי.
תוהה אם אי פעם יגיע הרגע שבו אני אתעורר לתוכן.
