הצצה אל הצד האפל

פה ושם פוגשים פרצוף מוכר. ניק ישן שנשטף שוב אל החוף כמו מדוזה לבנה על רקע חול שחור.

הם חוזרים בדיוק כפי שאני חזרתי למקום הזה. כאילו כמו למצוא את תרופת הקסם. את כוס המשקה המשכר בפאב האהוב.

אבל מהר מאוד הם מגלים שהם חזרו לאותה המציאות אותה הם עזבו לפני שנים בטריקת דלת רועמת או בצעד מתנצל וחרישי.

כן, זו לא אותה הדמות שנחקקה בזכרוני. אנשים משתנים אני יודע.

אבל עדיין משהו במוח המעוות שלי מנסה לקשר את העבר עם ההווה.

אני זוכר אותך קצת יותר... וואו לא זיהיתי...מה קורה ? מדהים. שנים !

היו זמנים קצת שונים, האווירה היתה ללא ספק אחרת. אבל המצב זהה.

מגלה שהרוב וויתרו על הכמיהה. התפשרו. חלקם מודעים חלקם מכחישים. מתרצים.

אלו שוויתרו במודע כאילו חזרו ולא ברור מדוע.

לנסות שוב את מזלם בחיפוש אחר האידיאל הלא מצוי ?

סתם לצבור חוויות ולגוון את שעמום החיים ?

ואלו שהתפשרו וחיים כיום בסוג של זוגיות. 

אולי חזרו לחלוק את חוויותיהם ? מעניין עם מי ?

להכיר חברים חדשים ? לראות מה חדש ? 

אבל אני מתבונן קצת בעיניים המנתחות שלי. לפעמים קורא. לרוב ממעט להגיב. בעיקר מרגיש.

מרגיש אותם מבעד למבטים. מבעד למילים. מבעד לחיוכים.

קולט את מה שלא נאמר. את מה שמדמם פנימה. הרצון העז שנשאר מדוכא זמן רב מדי.

המסכה השקרית, השכנוע העצמי, הלבד, התסכול, תחושת חוסר השייכות ואי היכולת לבטא את מאווי ליבם.

אני מזהה ומזדהה עם התחושות. הרי על עצמנו אנחנו לא יכולים ממש לעבוד.

והיום אמא שלי סיפרה לי משהו שמתחבר לי נורא למצב הפורימי הזה.

אבא שלי ז"ל נפטר מסרטן לפני כמעט 4 שנים. 

כשהתגלה שהוא חולה זה היה כמו שאומרים מאוחר מדי והוא אושפז מיד בבית החולים.

למרות האישפוז הוא היה צלול לגמרי ותפקד בצורה סבירה ביחס להתקדמות המחלה.

אנחנו כבני משפחה לא ממש הרגשנו את חומרת המצב. כלומר ידענו שזה סרטן מסוכן אבל לא הערכנו שזה עומד להיות הסוף.

ברוסית יש ביטוי שאומר "התקווה תמיד מתה אחרונה" וכך כנראה זה היה במקרה שלנו. אולי טוב שכך, מי יודע.

בכל אופן אמא שלי סיפרה לי שיום אחד, כשישבה לצידו, הוא זז במיטה ואיכשהו השעון שעל ידו קרע את החוט האדום ששמים כנגד עין הרע.

החוט הזה היה עליו במשך שנים וגם כשהוא שחה, התאמן וטייל בעולם הוא נשמר שלם. ופה, סתם תנועה פשוטה קרעה את החוט.

אנחנו לא ממש משפחה של אנשים מאמינים. אנחנו יותר פרגמטיים ופרקטיים אבל ספק אם יש הרבה אנשים שיכולים להתעלם ממקרה כזה.

בכל אופן, אמא שלי אמרה לי ששניהם התבוננו על החוט האדום שנפל על ריצפת החדר. אף אחד מהם לא אמר מילה. לא היה מה לומר.

אני יכול רק לתאר לעצמי מה עבר לכל אחד מהם בפנים. בלב ובראש. התחושה שהאוויר נעצר לרגע בתוך הריאות ומסרב לצאת. הפחד.

אבא שלי נפטר לאחר כשבועיים ולמזלנו הוא לא הספיק לסבול כמעט. נפטר בבית מיד כששוחרר מבית החולים לחגוג את חג הפסח.

אז קצת כמו המקרה עם החוט האדום שבו המילים מיותרות אך הרגשות עצומים.

אני קורא, רואה ומזדהה איתכם. גם בלי מילים. פשוט מרגיש אתכם.

וחושב. חושב הרבה על הצורך הזה. המדוייק. שהרבה כאן מחפשים אותו ולא מוצאים. 

נעים במעגלים אכזריים. מדי פעם נשטפים לחוף וחוזרים לים הגדול והסתמי.