נעימה שקטה מתנגנת ברקע.
את נעה בין ידי כגוש חימר יפהפה.
הזיעה מרטיבה את סדיני המיטה, או לפחות את מה שנשאר מהם.
ואז מביט בך מרוכז. מביט על ההבעה המורכבת בפניך.
חיוך קטן נקטע חדות בעיוות שפתיים ושוב עוד חיוך מפציע כמו בתמונה מחזורית.
העיניים הנעלמות פתע ושוב מופיעות לפרקים כמראה מרוחק של סירות המנסות לצוף בין הגלים בים הגדול.
העפעפיים הנעים כמו רצף ארוך של זרמי חשמל לא סדורים.
הרעידות הקלות שמתגברות בהדרגה כרכבת שעוצרת בתחנה סופית לאחר שעברה דרך ארוכה.
הגוף נע קדימה ואחורה כעץ ברוש הנתון בסערת טייפון. תלוי לחלוטין ברגלי הגזע והאדמה האוחזת ביציבות בבסיסו.
הנעימה כמנגינת ליווי קוסמית מופרעת כאריתמיה בצלילי עונג מהוסים המהווים קולות רקע מושלמים.
והרגע נמשך כנצחי. התנועה לא מפסיקה. רק משתנה בתדירות. נחלשת ומתגברת כצעיף הנהדף ברוח מושלמת של בין ערביים.
ורק אני יכול להפסיק את הרגע הזה. רק אני יכול להמשיך אותו. התחושה מדהימה באמת.
שואלים אותי לפעמים מהי שליטה בעיני.
אני חושב ששליטה אמיתית היא המקום הצר הזה.
הדרך המפותלת המאתגרת שלא מבטיחה מאום.
הנקודה שבה לא עולה בכלל השאלה.
שהכל נתון לשיקולי באמון מוחלט.
הוויתור העצמי ללא כל תנאים מוקדמים.
המסירות והטוטאליות שנובעים ממקום כל כך אמיתי.
רגש כל כך טהור ועמוק שנולדים איתו.
צורך טבעי להישלט כמו הצורך הטבעי שלי לשלוט.
