היום חשבתי לעצמי על הנורמות החברתיות שמנסות להשפיע על רובנו.
כשמכירים מישהו/י חדש מספרים לקרובים ולפעמים מסתירים מעט (לא בטוחים שזה רציני).
כשזה נהפך לרציני מציגים אותו/ה לעיני כל וצורבים בתודעה החברתית.
כשמתחתנים מעדכנים על כל שלב (הצעת האירוסין/נישואין, בחירת המיקום, התאריך, הקייטרינג, הדיג'י וכו').
בהריון ועד הלידה העדכונים התכופים והעצות הופכים להיות לפעמים מטרד לא קטן.
אבל.
כשמחליטים להיפרד לא ממש משתפים את כולם (אולי זה לא סופי).
כשהפרידה היא מוחשית פתאום מסתירים, קצת מגמגמים, משדרים אי בהירות, מתרחקים, לא מספרים.
כשמתגרשים קצת קשה לספר, לשתף, להציג. כאילו סוג של כשלון. אבל בעצם מה ההבדל הגדול בעצם מסיום חברות ממושך ?
ילדים וממון זה בהחלט הבדל משמעותי אבל מישהו חושב לרגע על הזוגיות וההנאה ?
כשחברים נפרדים זה לא נעים אבל החברה הרבה יותר מקבלת את הפרידה. גירושים זה כבר סיפור אחר.
"בגלל הילדים"... כאילו שאנחנו שבויים במסגרת הזו ומצופה מאיתנו לספוג ולבטל את עצמנו למענם עד השד יודע מתי.
בהתחלה הנורמה החברתית מנסה לאחות, להסדיר, לפתור. כאילו זה לא תקין שמתגרשים.
כשהניסיון לא צולח עוברים "צד" ופתאום מצדיקים את הגירושים, כאילו היום זה שכיח, לא בכח, אם זה לא זה אז לא למשוך.
יש כאלו שאפילו מנסים להתחיל. עטים על הטרף הטרי...
לסיכום, חתונה וילדים זה מעולה. החברה דוחפת ומפרגנת גם אם זה לא ממש עובד לכם. את מי זה אמור לעניין ?
החברה לא אוהבת גירושים. בעיניה זה רע, אבל בסוף גם היא נכנעת לפעמים ללחצים כי גם היא יודעת שזה לא תמיד עובד.
מזל שאני מעולם לא ייחסתי חשיבות רבה לנורמה החברתית. אם כן אני מניח שלא היית נמצא כאן ;)
