הצצה אל הצד האפל

את כלכך שקופה.

אני רואה דרכך בבהירות.

גם כשאת מתרועעת עם חברותיך המגעילות.

את תמיד תהי יפה בעיני.

אולי זה כי פשוט התרגלתי אליך.

אולי זה המגע, הריח, הפיגורה הכה מוכרת.

תמיד אעדיף אותך על פני האחרות.

למרות שהן תמיד עומדות לרשותי, לשימושי.

לפעמים את מקנא, כשאני בוחר בהן.

ניצבת לך שם בצד, מתבוננת בנו.

מתגופפים. מלטפים. מחליפים נוזלים.

ואת שותקת, מה יש לך כבר לומר?

מחכה לתורך שיגיע. שאשתמש בך שוב.

ובחורף אעטוף אותך בידי הקרירות.

אתנחם בגופך החמים.

ובקיץ אמצוץ מתוכך כאחוז אמוק.

אשתמש בך בלי הבחנה.

לפעמים אחלוק אותך עם אחרים.

הרי לך זה לא ממש משנה, נכון?

את הרי רגילה להיות של כולם.

אבל לעולם לא תעזבי, את הרי שלי.

אני יודע כמה את רגישה.

כמה את מפחדת להישבר.

אך תביני, זה בלתי נמנע.

בסוף כולכן נשברות.

וגם את, זמנך יגיע. ברור.

זהו רק עניין של זמן.

ברגע אחד של חולשה את תשברי.

וכבר לא ניתן יהיה לתקן אותך.

ותהיה לי אחרת במקומך.

מודל חדיש יותר. 

כן, קצת קשה יהיה לי להתרגל. אני מודה.

אך עם הזמן אשכח אותך.

את כלכך חסרה.