ככל שאתה מתבגר אתה מפתח את המודעות העצמית שלך.
וככל שהמודעות העצמית שלך מתפתחת כך גם ההשקפה שלך מתחדדת.
אתה מבין שהוויכוח מיותר.
אתה לומד שהדרך שלך ניסתרת מעיני הסובבים אותך.
אתה פשוט יודע מה אתה רוצה ומה אתה מחפש.
אתה לא מנסה להוכיח את צדקתך או את מקומך.
אתה מודע לעצמך, לחסרונות, ליתרונות, לפגמים וליכולות שיש בך.
זה מדהים לראות איך הסביבה מנסה "לסייע" ו"לייעץ" לך כיצד לפעול.
"לעזור" לך לחזור לנורמה, למוכר, למסלול, לבטוח.
דווקא היום, כשכלום לא ממש בטוח והחיים משתנים ללא היכר.
אנשים מנסים להאחז בעבר, בפרוטוקול הקבוע. מצחיק.
מצחיק שדווקא זה פועל לרעתם והם אפילו לא מודעים לכך.
העולם משתנה אך אנשים מתעלמים, מתכנסים, משלים את עצמם.
אולי זה תמיד היה קיים אך פחות שמתי לב לכך.
כלומר כן שמתי לב אך לא בעוצמה שאני חווה כיום.
הניסיון של אנשים לסייע לך נובע בעצם מהפחד שלהם להישאר לבד.
הדאגה שלהם היא בעצם סוג של שכנוע עצמי לדרך שבה יש לפעול.
סוג של Manual שתמיד עובד, מתכון בטוח, ניסיון אישי שניתן ללא תמורה.
ואם אתה חלילה מסרב בנימוס אז מייד עוברים לשלב של שאלון הפסימיות.
שאלון שכולל את כל התרחישים החמורים ביותר שעשויים לקרות לך.
אבל כשהמודעות העצמית שלך היא גבוהה מאוד,
כשהחושים שלך קולטים את התמורות שמתרחשות מסביבך.
כשאתה פשוט "רואה" דרך הדברים כמו בסרט מטריקס,
אז אתה שלו, אז אתה רגוע, אז אתה הופך למגנט.
מגנט לסביבה, לאנשים, לעולם.
כולם סובבים סביבך ומנסים להבין מה הסוד.
רוצים להיות בחברתך על מנת לשאוב ממך טיפה מהנינוחות הזו.
ואתה לא מבין מה הסיפור הגדול, מה העניין?
מרגיש לי קצת כמו החלילן מהמלין...