יום של שקט והתכנסות. יום כזה בלי מצב רוח ולא ממש יעיל.
יצאתי מוקדם לקחת את הבן שלי לרופא, אותו רופא שאנחנו רואים כבר שנים ומכיר אותי. אותו רופא ידוע כשמוק לא קטן, פעם אמר לי שאני הפציינטית האהובה עליו כי אני שנונה ולא מפחדת מזה שהוא מנייאק, מצחיק אותי, אני אוהבת מנייאקים.
באוטו בדרך, חושבת לעצמי, איזה יופי, כמה אנשים יוצאים באור יום הביתה, פאק מי, יש כזה דבר אור יום, ואני חיה בלילה...
אוספת את המלאך, ממזמזת אותו קלות ויאללה למנייאק.
ניכנסת בנחת אחרי המלאך ומתיישבת.
"מה דוקטור, אתה כבר לא מזהה אותי? יאללה קום תן לי חיבוק "
מורידה את הפראדה מהפנים.
"או, עכשיו הורדת את הפלאזמה מהפנים ואני רואה אותך!"
מנייאק מצחיק כזה.
"תקשיבי, את מכירה אותי, אני לא נחמד אבל אני חייב להגיד לך, את פאקינג מהממת!" הוא מדבר אלי? נלחמת בצורך לסובב את הראש ולבדוק אם יש עוד מישהי בחדר.
"דוקטור, מה השתנה מפעם קודמת שהתראנו?, זה היה לפני 3 חודשים בביקורת, זוכר?"
"אני המום ממך!"
"דוקטור, עוד אתחיל להסמיק"
"עשית מהפך עם עצמך, תגידי לבעלך שיש רופא מנייאק אחד בעיר הזו שממש אבל ממש מרוצה ממך!"
ניכנסת למעלית, מביטה במראה, מי זו שבוהה בי משם?.
איך זה שאני לא רואה אותי? מחפשת אותו, לראות אותי דרכו. הוא אינו. ואני, איני.
