הכל עניין של אמונה..

אני כבר לא מפחדת לאבד כלום, בעיקר כי אבדתי לעצמי בדרך אליך.

התאבדתי על כלום ושום דבר.

האמת שאני שמחה שמצאתי אותי חדשה.

סוערת יותר בשלווה נינוחה.

עכשיו אתה עוד יותר צמא ואתה חסר שקט, שהרי אני זו שאין לה מה לאבד.

מצחיק אה, איך אתה מתדפק על דלתי, מעביר יד על התחת ומריח צוואר שמוגש לך ולעולם לא יהיה שלך.

אתה משומש ועייף. 

חסר תועלת. אפילו לעצמך. 

אני מפנטזת עליו ללא הפסקה.

איזה מנעד נדיר של משהו שאני לא יכולה להסביר, רק לחוש.

אני קופצת על נדנדה של כאן ועכשיו אני דורשת לנו לבין כבר מתי תתעורר ותבין מה יש כאן.

למדתי לשחרר שליטה סוף סוף...אני יכולה להביא את עצמי, 

שמועה אומרת שזה המון.

נו, אנחנו תמיד אומרים שאנחנו לא מאמינים אבל זה מחרמן לדעת.

אני לא יכולה לישון ואני סוגרת עיניים ומורידה חולצה, נוגעת בעצמי ומדמיינת אותי בחצר שלו והידיים שלו חוצץ בין הרוח הקרירה והלחות לבין העור שלי שמתמזג עם הגוף הגברי הזה.

אני מתיישבת עליו ואנחנו מדברים.

אני נשאבת לפנטזיה שלי וגומרת שוב ושוב..מחכה לבוקר טוב הזה שמקפיץ אותי.

לא משנה איפה אני בחיים הם נעצרים כשאני רואה את השם הזה על הצג.

אני לא מחכה הפעם, אני רוצה עוד, מספרת את כל הפנטזיה ותמונות עוברות בלייב, אני נוטפת ורעבה אליו.

טורפת ונטרפת. מאפשרת.

מילים של פעם, אני דורש, ועכשיו. 

חורים מורחבים ומתרחבים, נשימות עמוקות ומהירות, מוצצת מתלקקת, שרועה לרווחה, פעורה, מחייכת.

שם זה טוב. האמת שלא.

זה מצויין.

אני רוצה את זה. 

הרצון הזה לא התעורר שנים.

כל דרישה שמגיעה מתמלאת במקום, תמונה, אצבעות, גמירה.

עוד גמירה.

העונג המשותף הזה שזולג ממני מעיר אותי ואני מחייכת.

"תודיעי לי שגמרת.

אני דורש"...

אם אתה דורש...שאני אסרב לכל הטוב הזה??

מה אתה אומר, זה טוב זה?

הודעת גמירה?

קוראת אותי אחורה.

מחייכת.

בקרוב תרגיש את הצינה זורמת לך בעורקים, 

זו שתמיד מלטפת ומחבקת כבר לא תהיה.

אתה מתחיל להרגיש את זה בטון שמשתנה, בשיח קצר וענייני. כל אלו שאהבת נטשו אותך וידעת לחזור תמיד. 

להיטען. 

אתה קורא את השורות האלו ולא בטוח אם זה אתה או לא. 

אהבה זה לא פעם בחיים. 

זה לתמיד. 

אבל לא.

התנתקתי מהכל והתנקתי מעצמי. 

היא כבר לא קיימת.

יש רק אני.

הלכתי כל כך רחוק מעצמי שלרגע קט ישבתי על הספה שלך והתבוננתי על עצמי, צל ריק מתוכן  עם מבט מזוגג שמתחנן להבין.

במרחק אלפי שנות אור עשיתי סיבוב של החיים.

חזרתי אלי עם תשובה.

ועליתי הביתה, עכשיו אנחנו מדברים. 

רק אני ואתה. 

כבר חודש. הכל על השתק ואנחנו מדברים.

פינית הכל ואתה נותן בראש.

מזוקק.

אני לא עונה.

כנועה.

מפוקחת ומפוכחת.

אנחנו עוברים יחד, יד ביד, מאורע מאורע.

מנגנים את כל מנעד הרגשות ומגדילים את המיכל שלי.

אתה מפרק אותי לאינספור רסיסים ולו להיבנות יחד לאור גדול שאתה.

רצית להרגיש מה זה להיות אני.

יחד. 

לחיות למות ולקום לתחיה. 

ובזמן שהלכת להתרסק בתוך הסערה שלך אני הכנתי לך את המיטה שלי שהפכה לשלנו.

פיניתי לך מקום בארון שלי ובכך עשיתי אותו שלנו. והנה את מלקקת פצעים וככה על מנת ללמד הוספתי אחד משלי וזאת על מנת להיות איתך עד הסוף ולהתחיל את ההתחלה ובכל זמן נתון, 

איתך איתנו.

זה זיקוק שכזה שמתערבב.

אני כאן.

זה נורא.

אני מתנשפת מבפנים החוצה ולתוך עצמי. 

את הכנת אותי שזה יקרה, כמו תמיד, רק לא מתי.

טיימינג חרא.

שלך, זה תמיד אתה.

מזכיר לי שאני רק אור קטן שגדל בקצב שלך לאור גדול.

התמסרתי אליך מזמן, מה שצריך קורה. אתה קורה.

כל כולי אומרת נוסי, קפלי, קדימה, הוא ירסק אותך סופית. לכי למוכר וידוע, שם את נאלמת ונעלמת, נטמעת.

אני קורסת לתוך הנשימות הפנימיות האלו וגל של דמעות מטביע אותי מבפנים. אני אורזת את הנשמה שלי והלב שלי כבר מלופף על עץ כמו התאבדות מאסיבית. 

אתה קם מהמיטה והולך ואני מבינה שזה קורה ואני כבר לא יכולה לעצור את הורטיגו הזה. אני זוכרת את המילים שלך בבירור,  תעשי הפוך פעם אחת ותראי שהכל יפתח לך, הכל יפתח לך.  רק אל תקשיבי לך. 

לא יודעת איך לא.

נולדתי לבד. 

למי אקשיב? 

מי יודע להיות בשניים? 

אתה חוזר ושואל אותי שאלה נוראית, 

"את לא רוצה להיות פה?"

יצר נוראי עונה לך שלא. אני לא רוצה.

הרגליים השתתקו לי ונדמתי. החמצן נשאב לי מכל תא אפשרי לאור האפשרות שיתכן ואתרסק כמו טייס בורטיגו נוראי שבמקום לסמוך על כלים פשוטים נמחץ לתוך קיברו.

משכת אותי אליך וביקשת, 

"אל תלכי"

ובכך מצאתי אותך בתוכי.

ודרך חדשה נפתחה.

חוליה בתוך חוליה ועוד ועוד והנה האגו הזה חודר ונחדר ויוצר חרדה. 

שהרי טוב לו אותי בהיפרדות ונפרדות.

אתה חזק ממנו ושנינו יחד יוצרים אור גדול ותחושות ששנינו טרם זכינו והזדכנו.

אנחנו נבלעים לתוך האני אנחנו הזה שנוצר ממשהו קטן גדול מאיתנו שתמיד היה אבל רק נולד.

אתה רואה אותי דרכי ואני מתאהבת בי דרך העיניים שלך, מתמוגגת מכל מילה שאתה יוצק וכל זיון שלא נגמר ומתחיל בבוקר טוב.

הזמן נלקח מאיתנו וניתן לנו במתנה שהרי אנו עטופים בנו ובכל הטוב הזה של רק להיום ואתה מתפוצץ בתוכי ואנחנו מתמזגים לאורגזמה אינסופית של ספייס משותף שאין מילה שתצליח לתאר את הערגה דיה. 

תזמון מדוייק כל חלקיק שניה משאיר אותנו נפעמים.

ניגודים משלימים בשרוואל ותחתון פשוט, ללא שיח מיותר והסבר לתוך הלילה. שקט שזוג רגליים נפתחות באמצע המטבח וחיוך סוער שדורש קינוח.

ככה.

הדם שלי בער למראה המפתיע של השוט שהוצאת מהארון. אנחנו הרי שני וניליים. 

נו. בדימוס.

האנרגיה השתנתה לחלוטין והתחת שלי הונף לכבודך באויר. השוט עלה ואני צנחתי לסאב ספייס. יד אחת עליך ויד אחת אוחזת במציאות שפתאום נראתה לי מעוותת.

"בייבי תגידי משהו" 

אני רחוקה ממך אלפי שנות אור אבל הכי קרובה שאי פעם הרגשת.

אתה מתקרב אלי לפנים ושולף אותי ממעמקי האני הזו שהחשש לגעת מתעתע אפילו אותי. 

אני לוחשת "עוד" 

ואתה מצליף כואב יותר, חד יותר, לומד ומתלמד. מצייר ויוצר. הצלילים שבוקעים מאיתנו מותירים אותנו בתדהמה ואור רך שמשאיר צללים ועדות ליצירת פאר שיצרנו. 

שנינו יודעים את מה שלא נאמר וזה חזק מאיתנו.

עוד ועוד לאורך כל הגוף עד שאני נופלת לצד ואומרת די. 

אתה מתעצם איתי ומתפרק לתוכי.

שבויים בנו.

אתה מעשן סיגריה בחלון בתחתונים כשאני על הספה, אתה חוזר ומסדר לי את החולצה ושנינו צוחקים. 

תגיד, אני שואלת אותך, אתה יותר פה בשבילי או אני יותר פה בשבילך?

בתכלס, אתה עונה לי, כשאת משתעלת אני בא. 

זו התמסרות שכזו.

של פעם.

אני רואה שאתה עייף ומכריחה אותך לישון.

דיברנו מעל 48 שעות וניכנסנו לנבכי הנשמה, לא ברור של מי. 

אין בינינו סודות, רק צער מתוק שכזה על פעם, האהבה נישארה. 

אנחנו הלכנו.

אבודים שעושים בכאילו אה?

אבל מצאתי את המצית.

מה???

ותודה, כי מי עוד אם לא אתה.

מפעם וכל פעם.

מדהים לחזור להצצה קטנה לעולם הזה.

גם אחרי עשור דבר לא משתנה.

הקשקש אותו קשקש והמשחק עם אותם חוקים.

ההבדל הוא שאני כבר לא מריונטה, משופרת יותר ואיתנה בדרכי.

אמון הוא דבר נירכש במשך שנים, וונס הוא נשבר הוא לא ישוב לעולם.  

וזהו.

על הפשוט!

אה. זדיינו!