זה נורא.
אני מתנשפת מבפנים החוצה ולתוך עצמי.
את הכנת אותי שזה יקרה, כמו תמיד, רק לא מתי.
טיימינג חרא.
שלך, זה תמיד אתה.
מזכיר לי שאני רק אור קטן שגדל בקצב שלך לאור גדול.
התמסרתי אליך מזמן, מה שצריך קורה. אתה קורה.
כל כולי אומרת נוסי, קפלי, קדימה, הוא ירסק אותך סופית. לכי למוכר וידוע, שם את נאלמת ונעלמת, נטמעת.
אני קורסת לתוך הנשימות הפנימיות האלו וגל של דמעות מטביע אותי מבפנים. אני אורזת את הנשמה שלי והלב שלי כבר מלופף על עץ כמו התאבדות מאסיבית.
אתה קם מהמיטה והולך ואני מבינה שזה קורה ואני כבר לא יכולה לעצור את הורטיגו הזה. אני זוכרת את המילים שלך בבירור, תעשי הפוך פעם אחת ותראי שהכל יפתח לך, הכל יפתח לך. רק אל תקשיבי לך.
לא יודעת איך לא.
נולדתי לבד.
למי אקשיב?
מי יודע להיות בשניים?
אתה חוזר ושואל אותי שאלה נוראית,
"את לא רוצה להיות פה?"
יצר נוראי עונה לך שלא. אני לא רוצה.
הרגליים השתתקו לי ונדמתי. החמצן נשאב לי מכל תא אפשרי לאור האפשרות שיתכן ואתרסק כמו טייס בורטיגו נוראי שבמקום לסמוך על כלים פשוטים נמחץ לתוך קיברו.
משכת אותי אליך וביקשת,
"אל תלכי"
ובכך מצאתי אותך בתוכי.
ודרך חדשה נפתחה.