הכל עניין של אמונה..

היא מדפדפת בנבכי זיכרונה, פעם, אולי בגילגול אחר, היא היתה חופשיה.
להיות היא, בתוכו.
לנשום אותו. לשרת אותו. לחיות דרכו ובו.
האושר שלו מזין אותה, היא רואה עצמה דרכו.
הוא למד את כל נפשה. מתי היא עצובה ומתי מחייכת. מתי היא זקוקה לליטוף ומתי הזיק בעיניה מסמן לו שהחיה שבה רעבה אליו. הוא פוקד דמעות של אושר וכאב וקבר דמעות של בדידות וקושי.
הוא תוחם ומגדיר אותם כאחד.
היא לרגליו תמיד, סוגדת לו משום שבחר לאהוב אותה, לחוג מעליה, לעטוף אותה, להיות טוטאלי איתה . 
היא יודעת להעצים את מלכי צדק שלה, אל העליון שלה, והוא שיכור ומכור לתחושת הנצחיות שלהם יחד.

והיא פוקחת עיניים. 
למציאות.
למציאות שלה.
שלו.‎