הכל עניין של אמונה..

"קפה?"

"יאללה, קפה"

"מה שלומך י?"

"שאלה מצויינת א, תגיד לי אתה"

"את יודעת, יש תיאוריה שאומרת שכשאנחנו לא מצליחים להתמודד עם מצב נפשי אנחנו מתבוננים בו מהצד. מה שלומה?"

היא בחלומות שלי, מתעוררת לחיים.

רוקדת בשמלה לבנה, כזו שהשומר ראש שלי יקנה לי.

רוקדת כמו פעם.

רוקדת ובוכה.

מחול מטורף שכזה.

אני יושבת מלמעלה ומתבוננת. כמה שהיא יפה, תלתלים אדומים, עיניים חומות ירוקות בוהקות, שמחת חיים...

הוא יושב לצידי, אני מרגישה את הבל הפה שלו נושף לי על הצוואר.

"אולי תשחרר אותי כבר?"

אני עייפה מהשאול.

"את שלי!!!"

"יש אחר"

"את שלי!!, אין אחר!!"

"יש אחר.תן לי"

השמלה שלה מתחילה לשנות צבע. אני מתחילה להחוויר. מדליקה סיגריה.

הפרחים היפים ביניהם היא רוקדת הופכים לשיחים עוקצניים הגדלים למימדיים ושולחים ענפים גדולים, תופסים אותה. היא נאבקת, שוב ושוב.

היא מרימה אלי מבט, אותו מבט קורע לב, משסע בנשמה שלי, השמלה מוכתמת בדם. אני שומעת את אותה לחישה, לא, לא, לא.

העיניים מתחננות לעזרה, הדמעות צורבות בי כמו כוויה, מבפנים.

אותו סיוט כבר 20 שנה.

א מחזיר אותי לחדר..."אולי השנה תחבקי אותה, רדי לחדר, תני לה אותך, תעזרי לה, תעזרי לך."

אולי.