ובשנתי הטירוף שלי חדל להיות שלהם והחל להיות הגיוני.
אל תעירו אותי משנתי.
עוד לא.
אני צריכה עוד רגע!
בקצב שלי.
נזכרתי במשפט שזרקו לי בערב חג, "העולם על הזין שלך, את עושה בדרך שלך, בקצב שלך, כולם רוקדים סביבך, את? סביב מי את רוקדת?, מי שומר עליך?"
לא היתה לי תשובה.
אל תעירו אותי!
ניכנסתי עמוק לתרדמת שלי, ניפיתי את הכאב שלי וירדתי עמוק יותר, אליה.
הנה את ילדה שלי.
אני מביטה בה מרחוק יומיים לפני יום ההולדת שלנו.
כל שנה.
רוקדת. שמחה.
צוחקת.
מבויישת.
אני מדליקה סיגריה.
הגיע הזמן, לחצות את הכאב הזה.
להתפרק ולהתנפץ לתוכו.
להישרף.
להשיל את העור הזה.
לצרוח עד אין קול.
הנה את ילדה שלי.
אני אוחזת בידה.
בואי. שבי איתי.
"מה שלומך ילדה?"
"אני מתייתמת מדי לילה."
"אני מרגישה את כאבך ילדה שלי"
"אני רוקדת ביום, ונשחטת בלילה, את מתבוננת בי, שם מלמעלה."
"היום, ילדה שלי באתי לקחת אותך.לסיים את יגונך."
"לאן אנחנו הולכות?"
"אני לוקחת אותך אלי,ילדה שלי, את אני"
"איך את יודעת לאהוב מהצד?"
שתקתי.
שתיקה רועמת. שתיקה שוברת. שתיקה אכזרית. שתיקה אומללה.
שתיקה של אסון.
האמת צרבה בי, ההינומה של השקר הוסרה מפני בשאלה קטנה ותמימה.
לא נאבקתי יותר.
חיבקתי אותה חזק, הטמעתי אותה בתוכי.
שאבתי לאט לאט את כל הכאב ממנה, עצמתי עיניים וניפרדתי מהילדה שהייתי.
ביקשתי סליחה מעצמי על 22 שנים פחות יומיים.
מלווה בדמעות אינסופיות.
22 שנים של חיה מתה.
מתה חיה.
כלואה בתוך כלא של עצמי.
בחיבוק הזה עברתי עינוי, רעל, שנאה, נקמה ומוות.
הרגשתי מעורפלת. שבורה.
"הגיע הזמן ילדה שלי. נוחי על משכבך"
"מה יהיה איתי?"
"את תהיי בתוכי ילדה, את אני"
אני בוחרת לחיות.
אני בוחרת אושר ושלווה.
אני בוחרת לאהוב אותי, אותך.
מגיע לי.
אני שווה.
אני מתעוררת לעידן חדש, כוחות חדשים, החלטה אחת.
ריקוד חדש וסוער.
סוללת דרך חדשה.
תאמין בי.
תכה בי את שורשייך ונישמתי תאיר לנו את הדרך.
תחזיק לי את היד, איש שלי.
אני הנבואה שמגשימה את עצמה.
