הכל עניין של אמונה..

כאן בחווה אני אחת מכולם.

נוער בסיכון.

כל הנוער שוליים, ילדים על הספקטרום, ילדים שסרחו, כאלו שנולדו להורים חלשים..אחסוך במילים.

איתם אני יודעת לדבר.

להשקיט.

הצלקות שלי שקופות איתם.

איתך, על הקיר שלך, בשיא מערומי, 

אני חשופה עם כל נפשי.

אתה עוטף אותי על מנת להגן עלי ואתה יורד על ברכייך ופוגש את הצלקות שלי פנים מול פנים.

אני קורסת לתוך עצמי ורק רוצה לברוח. 

למה? 

למנוע את כאב הנטישה שלך.

אני בשיא חולשתי.

ואתה ברוך שלך ממשיך,  כמו לא רואה. 

אתה מסתכל עלי וחוצה אותי ישר לגרעין שלי, 

ומאשר לי שאתה יודע את הכאב שלי, 

לא רק את הצלקות.