הכל עניין של אמונה..

את חברות האמת שלי אני מקפידה לספור על יד אחת.

הן כאלו שיש לי היסטוריה איתן. 

נולדתי איתן ואמות איתן.

קשר דם.

במקום משפחה..כזו אין לי.

הן מכירות אותי ויודעות להכיל אותי כשאני משתוללת...

גם כשאני סוערת בדממה המוכרת לי.

ולאחרונה גם כשלמדתי לבכות במלחמה .

יושבות יחד אני והיא ברומא במסעדה ואני מנסה להסביר איך אני האישה החזקה הדומיננטית מוצאת נחת שם כנשלטת ומראה לה שהיא גם קצת כזו...

ואז הוא עובר, שיכור וזקן, ידו עוברת על כתפי ואני מתמלאת בזיעה קרה.

אני נזכרת למה אני תמיד יושבת עם הפנים לדלת ולתנועה.

אני קופאת במקום. בעיר זרה.

מרגישה בעיטה לנשמה.

שיערי מצטמרר וזיק של טראומה מהול בריח של דם עובר בי.

ריח אלכוהול זול וזיעה מעלים בי צורך להקיא.

ידו השניה עולה ומבטי לא יורד ממנו, הוא מסמן לי עם האגודל "יהיה בסדר" ולוקח סכין חד משולחן לידי.

אני מרגישה את העולם עובר להילוך איטי ומביטה על הצמיד שרכשתי עם שמות ילדי ודימעה זולגת..

שולחת סמס...

מנסה להיאחז במציאות.

היא מנסה להרגיע אותי ואומרת לי שהכל בסדר,הוא רק רוצה לפתוח את המיץ שלו.

הכל נשפך לו...מיץ עגבניות..

וזה נראה כמו דם.

אני מחווירה והחשבון על השולחן.

השיכור צוחק עם המלצרים ומביט בי בעיניים.

מבט חודר.

אני לא צוחקת.

אני מכירה את ההתמכרות. 

אני רואה את הדימעה שלו זולגת.

מסמנת לו עם האגודל,

"יהיה בסדר".

אושר..

נמצא באיזונים...