הכל עניין של אמונה..

אני צונחת על כיסא בשער הכי רחוק שיש באחד משדות התעופה הגדולים ואני מרגישה קטנה.

קר לי.

אני מחייכת כשאני נזכרת בתמונה ששלחתי לך...

אני ניהנת מרגע של שקט.

לפתע כמו בדיחה גרועה הם משתוללים כמו לועגים לשפה העיברית ומתחילים לדון כדורגל. 

אני רוצה להיעלם ואני פוקחת עיניים לראות מי החוצפנים.

2 גברים בסביבות גיל העמידה יושבים מולי כאשר כל אחד התביית על פיטמה עומדת שלי, 

ואחת אישה, ספק אישה.

אני מוקסמת ממנה.

התספורת שלה גברית, פניה ללא רבב של איפור או טיפוח נשי.

בגדיה לא ניקנו במחלקת נשים ולרגליה נעליים גבריות כשמתוכן מבצבצות כפות רגליים קשיחות.

לא נותר בה זיק של נשיות.

היא קולחת בשיחה על כדורגל, הידע שלה מכביר והיא שולפת נתונים משנות השיבעים.

אני מוצאת עצמי נשאבת לשימחת החיים שלה בשיחה שלה ומשתמשת בה להתקרב אליך.

אני אפילו משנה את צורת הישיבה שלי ומסיתה לרגע מבט אליהם, יודעת שהם משתמשים בי, 

מסתכלים, 

כבר אתפנה לטפל בהם.

אני כל כך מתגעגעת אליך שאשתמש בה ואשוחח איתך על כלום ושום דבר מבחינתי..

והנה אתה חולק איתה את השימחה.

אני שומעת את שני הגברים אומרים, 

תראו אותה איך היא אוהבת כדורגל.

היא מסתכלת עליהם והם על הפיטמות שלי.לא רואים אותה בכלל.

היא מתבוננת בי ואני חוזרת לשלב רגליים ולמצב ישיבה נשי.

היא מחייכת אלי ואני אליה.

מסיתה מבט לשני החוצפנים עם צוואר שניתפס, 

"קר בשדה, קר!"

 מבטם פוגש את הריצפה המלוכלכת ויתכן וכמו גילם כך גם זיקפתם, חוזרים אליה לדבר על כדורגל,

אני שמחה על ההזדמנות להיות אישה לצידך.

כזו שמטיילת ברומא וקונה שימלה מיוחדת.