"את לא מסודרת!
והשוט לא נכון!
תסדרי את עצמך על הסוס, הוא לא מרגיש אותך!
עכשיו! שוט!! עכשיו!!!
פני ימינה".
אני נשלחת מהחלק המקצועי עם הקורות קפיצה לחלק שומם וריק.
דמעות של אכזבה זולגות לי ואני לא יכולה לנגב.
"את צריכה לרצות מבפנים. מהבטן".
אני לא מצליחה להרים את היד ולתת שוט. הפחד הקפיא אותי וחזרתי ליומי הראשון, שיחה שהדהדה לי בראש הפריעה לכל המהלך הנפשי שלי.
לוחמת.
הקול שלך זורם בי.
טוב לי איתך.
גם כשאינך.
ואני רק רוצה עוד ממך כל הזמן.
הרצון שלי בשוט שלך מתעורר ומעולם לא הייתי עירומה כך שהלבן בעינייך מפחיד אותי.
אתה פוגש אותי.
ואני באה אליך.
תן לי יד.
חבק אותי אליך.
ואל תשחרר לעולם.
עיניים רטובות מתבוננות לקורות ויש שם קבוצה. איבדתי את ההזדמנות.
בכל סיטואציה יש לי בחירה איך להתנהל, זה אתה לימדת אותי.
מושכות ביד אחת ושוט גבוה באויר.
נתתי שוט,
דהרתי שאר השיעור.
לא צריך לתקן.
צריך להתקדם הלאה.
הכחול הזה יכאב....