הכל עניין של אמונה..

תמיד כשאני באה אליך את בורחת מהחדר, 

תמיד זה תחת אצטלה שאני אף פעם לא שומעת בכלל.

תמיד אני ניגשת לקערה שהיא רק שלי.

יש שם מלא סוכריות.

טופי.

של פעם.

והן רק שלי.

את קונה אותן לילדה שאת רואה, 

צוהלת ובוכה.

אני שמה אחת בכיס ואחת בפה.

תמיד.

אני מספרת לך את אותו סיפור,

שכולם היו עומדים בשורה וכולם היו מקבלים סוכריה.

רק אני לא.

לא ראויה.

אז את מתענגת על השימחה הקטנה שאת מעניקה לי בקערה.

ואני?

אני ראויה.

והילד שלי זוכר טוב טוב מי נותן לו סוכריה.

אני מספרת לו, 

מי נותן לאמא מתנה.