לפעמים אני כל כך שונאת את העובדה שאתה כאן כי תמיד היית ואתה זורם בעורקיי, אני לא שולטת בעצמי בפעם הראשונה, כי אני אומרת לך שהיה לי יום מחורבן ואתה אמור להיות נורמאלי ולדעת שאני זולגת מבעד למסך, כי יום מחורבן לאישה כמוני זה לא סטנדרט, זה יום באמת מחורבן. אז פשוט תבוא לחבק אותי. ואל תלך.
במקום זה אתה בוחר לעקצץ ולהגיד לי שישנת רוב היום ולך לא היה יום מחורבן, ואתה יודע שאני שונאת אותך באותו רגע ואני מסשנת אותך ברוע וכאב עצום, בכוחניות, אולי תעקצץ אותי כשאני מוצצת לך!
אבל אני יודעת שזו הדרך שלך להזיז אותי מהרחמים העצמיים שלי, אתה מזיז אותי מאזור הנוחות שלי, אתה יודע שאם תגיד לי מילות אהבה אשחה שם בים של דמעות.
אז אתה מעקצץ ומסיים את הדיון. ואני ממשיכה לאהוב אותך וניכנסת לשתיקה הנשית שלי, חושבת מה ישאר ממני ביום שתלך,
מי ירים אותי ממני.
ליבי ישאר לזעוק,
שובה אלי...
העולם,שלי, באמת מיותם בלעדייך....