הכל עניין של אמונה..

העקשנות הזו מותירה בי נכות ומעלה את הרף.

הסערה בחוץ לא מתקרבת לזו שבפנים.

אני רועמת ללא יכולת פעולה.

לא כרגע.

הכאב שורף אותי, משתק אותי ואני על מנעד צפוף אפילו עבורי.

הכעס מזכיר לי נשכחות, מלחמה מהולה בריח של דם, מלחמה בה הייתי קושרת את כלי הנשק אלי חלילה אם תעלה בי המחשבה לרגע להניח אותם, 

ואני מסתכלת בעיניים הרעות, נושפת אש, נושכת שפתיים,

הפעם מניחה כלי נשק.

זו תהיה מערכה חכמה יותר.

אגיע במלוא תיפארתי.

מהנשימות הקבועות והתבוסה הזמנית אקום איתנה.

ועולמי.

לא נע ולא זע.