מגיעה לחווה והפעם הקסדה והשוט נשארים במכונית. אני בהחלמה. הרגליים שלי בקושי מחזיקות אותי.
שני הילדים שלי עולים, כל אחד מול האתגרים שלו.
אני צועדת לאט, אחרי 3 שבועות איני שבעת רצון מהקצב שלי.
אני בודקת את הצעיר והמדריכה שלו ומסמנת לה בחיוך שאני גאה בה ובו. הם מתקדמים. הוא כבר בלי אוכף, חובה לרכב ללא אוכף, תחושת חופש שאין דומה לה.
אני עולה למעלה, עדיין מחפשת בזוית עין את הסוס שלי. רואה מרחוק את הבכור שלי. יופי, שיעור קרקע, בדיוק כמו שכיוונתי. להתחבר לסוס בגובה העיניים, לנקות פרסות, יראת כבוד.
אני רוצה להכיר את המדריך החדש שלו.
אני מתנשפת. הרגליים שלי מתחילות לבגוד בי.
"שלום, את אחותו? איך אמא?"
פרץ של צחוק מתפרץ ממני ומבני, אנחנו לא מצליחים לשלוט בעצמנו,
"אמא מתאוששת, תודה"
אני עונה. קורצת וממשיכה.
אני כבר סוחבת רגל ונכנסת לאינדור כשאני רואה את המדריכה שלי ותלמיד חדש,
את הסוס שלי.
הלב נצבט.
היא לא יכולה לגשת אלי אבל מלטפת אותי במבט ומבטיחה להתקשר.
אני מחכה לחיבוק שלה.
הזמן תם.
הסוס שלי יוצא ואני מושיטה יד, הרוכב מושך חזק ובחלקיק שניה, מילימטר נגיעה ממני, מבט חפוז והוא ממשיך לציית.
אני נזרקת על הקורה.
הרגליים לא עומדת בעומס החבטה, עמדתי קרוב מדי, היד שלי נשרטת לאורכה ומנגבת חלודה שלא טופלה שנים.
המסמר האחרון.
יתומה.
הבעלים של החווה ניגש אלי ומושיט לי יד.
"בואי נטפל בך"
הוא מכיר את כל הסיפור שלי ואת הנפש שלי מבפנים.
מחטא לי את הפצע וחובש לי.
"את לא לוקחת משככי כאבים אה"
מחבק אותי חזק.
אני מתייפכת.
הוא מגיש לי פרסה ישנה מלאת חלודה.
"קחי, תחזירי לי שבוע הבא."