לפני 5 שנים. 15 ביוני 2019 בשעה 5:12
זה התפר הזה שכואב, בכלל לא הפצע.
רגע לפני שסוגרים אותו ומנקים את הדם, הדמעות שמהולות עם תקווה שנקברת וחיוך שזולג לעתיד חדש.
זה התפר בין זה שהיה ואני תולשת אותו ממני לזה שיבוא. זה התפר שנישאר עם הבנה ואהבה אלי ולזו שהיתה.
לא הפצע כואב, הוא שם להזכיר שלא עוד, זה התפר שאני בעצמי עם מחט באיטיות סוגרת ובכל כניסה ויציאה מקעקעת את הידיעה שלא עוד אתה, אלא אני.
