הכל עניין של אמונה..

מגיעה לחווה ושולחת את האלוף הקטן שלי לדרכו, כמו חיץ הוא על הסוס ועושה דרכו בעולם קסום עם עתיד זוהר.

או שלא.

אני רצה לסוס שלי ונעמדת בכניסה לתא שלו. הגב שלו אלי ואני קוראת לו. 

הוא שומע אך אינו מסובב מבט. 

המדריכה שלי מחבקת אותי ומנסה לקרוא לו, שתינו מוחאות כף והוא מסובב מבט עם החלק של ראשו שלא נפגע. 

כמה שהוא יפה. 

עיניו עצובות.

תסתובב אלי, אני מבקשת ונשארת ללא מענה.

אני שומעת את שמי ויוצאת החוצה,

"הסוס שלך מוכן לשטח"

אני מרימה מבט, מעולם לא ראיתי דבר כה רם וענק.

הסוס שלי ניפנף בזנבו ונשמתו הפגועה המשיכה הלאה ממני.

עליתי מהרמפה והתבוננתי סביבי, דופק ליבי התחיל לאוץ וילד בן 20 התחיל לסדר אותי באוכף שלא שלי.

הנשמות שלי ושל הענק לא הסתדרו.

הוא החל להשתולל ואני להילחם. 

קרסתי לעצמי והפכתי לאותה ילדה חסרת כל יכולת שליטה.

"אני רוצה לרדת"

אני גבוהה מכולם שם על סוס ענק והולכת לאיבוד על חיה שבכל רגע יכולה להעיף אותי 3 מטר מעצמי לכל כיוון.

מתחילים לצאת לשטח,

"אל תדאגי הוא עם מתג שטח"

בטח, הוא בשיא הכאב שלו וזה אמור להרגיע אותי. נגיעה קטנה לא נכונה ושנינו נשמות לוחמניות.

"אני רוצה לרדת"

כל שריר בגוף שלי התחיל להתקבע בפוזיציה טעונה והדם להסתובב כמו רכבת הרים מקולקלת.

קפאתי בפעם הראשונה ועצרתי.

מובלת בבושת פנים חזרה למנאז'.

ירדתי ורצתי לתא של הסוס שלי.

ניכנסתי פנימה.

הוא הסתובב אלי וליטפתי לו את הפציעה שלו.

הוא טמן את ראשו בי ושנינו הזלנו דימעה. בשקט.

בסתר.

ניגבתי את שלו ולחשתי לו,

הלו, לפני שבועיים זכית מס 1 בארץ, אתה תמיד אלוף.

תנוח.

נישקתי אותו.

הוא דחף אותי מחוץ לתא, שם חיכה לי הקטן שלי.

הוא נתן לי יד ואמר לי,

"אמא, איזה יופי רכבת היום."

ולכל אלו ששואלים איפה אני עושה את החג,

אצל הכוס של אמא שלי...