לפני 5 שנים. 7 באוקטובר 2019 בשעה 6:24
המקום הזה עוד קיים בי.
הרהיט הזה שמזיזים מצד לצד.
הילדה שפותחת את הפה לדבר ופשוט דוחפים אותה מפינה לפינה שלא תפריע, אבל גם לפינה היא מפריעה.
והפה נשאר פעור עד שהשיח פשוט נשאר להתקיים בעולם מבפנים.
הדחיפה כל כך בוטה שהראש מונף הצידה 5 שניות אחרי הגוף והנשמה נשכחת אי שם במקום שאני הבוגרת חוזרת ללטף מדי פעם בעדינות שלא תשבור את מה שבנינו יחדיו.
ישנן סיטואציות בחיים שמזכירות לי את הריקוד המכוער הזה.
אני מוצאת עצמי שוב מחכה ומחכה,
מתגרדת בנשמה.
זמן לא מפנים למי שאוהבים,
הרצון מתעורר לבד.