פרישה מרצון

כבוד מקבלים, לא דורשים.
סעו לשלום.

מאסטרל'ה חולה.
אנחנו כמעט לא מדברים. הוא לא בעניין של להשפיח אותי כשהוא בקושי מצליח להחזיק את העיניים פקוחות, ואני לא רוצה שידביק אותי בפיקסלים המנוזלים שלו. אז מדברים מעט, וגם זה בעדינות. אני כזו שפחה מתחשבת. ומבואסת.
אני מתגעגעת לשיחות שלנו.
כמובן שברגעים כאלה אני משתדלת לחשוב שזה דווקא טוב שאני מתגעגעת, כיוון שיש לי *למי* להתגעגע.
לא שזה עוזר. עדיין מבאס.
מכיוון שהוא כזה גבר-גבר, הוא ימשיך לגסוס עוד כמה ימים ואז יקום, מלא מרץ ותשוקה, ויפליא בי את מכותיו. גם על זה שצחקתי עליו שהוא היפוכונדר. אין מה לומר, כשמגיע לי לחטוף מכות, מגיע.

לחשוב מחשבות בדסמיות תוך כדי בישול מרק עוף לארוחת צהריים.
או: להבחין שבעגלת הקניות שלי בסופרפארם יש גם ג'ל גילוח לבעלי, גם קונדומים למאסטר שלי, וגם שמפו-בלי-דמעות-באמא-שלנו-מבטיחים! לילדים.

מצחיק עד כמה הדברים האלה נראים לי טבעיים לחלוטין.

לפעמים, כשאני מרגישה שהוא קשה להשגה, אני נזכרת שככה בדיוק אני אוהבת אותו.

ואחרי הלמטה שבוססתי בו אתמול עד לברכיים, מגיע לי קצת למעלה.
אז עכשיו, אמנם לא הכי טוב בעולם, אבל מסתמן שיפור יפה, וגם אחת שדוגלת בפאסימיות (ופאסיביות) יכולה לשחרר מדי פעם איזה מבט אופטימי ולהרגיש קצת רוגע, קצת שלווה.

כולל דמעות, כולל האשמות, כולל הכל ועוד קצת.
תודה לבעלי, שהכי לא מאסטר, אבל הכאיב לי לגמרי.
איזו דרך נפלאה להתחיל את השנה, עם עיניים נפוחות, ראש כואב ותחושת מועקה.

אני עייפה, ואני אפילו לא מבינה למה.
עייפה בבוקר, בצהריים ובערב.
קראתי איזה מחקר על הקשר בין עייפות אצל צעירים והתנהגות מסוכנת. מזל שאני לא צעירה.
מבטיחה לכתוב משהו בעל משמעות. מתישהו. כשאתעורר.

אם היה לי שקל על כל פעם בה מישהו פנה אליי בצ'אט, שעה שאני חמושה בכינוי נשלט, וביקש להיות העבד הצייתן שלי, שיעשה הכל בשבילי -- הייתי יכולה לשלם למישהו שיסנן עבורי את הפניות בצ'אט.

קשה לי להעניש.
גם כשאחד משכיות החמדה מתעקש להתנהג כמו פרא אדם, ופשוט דורש, בלי מילים, לקבל איזה עונש חינוכי.
אני נורא משתדלת, אבל הוא משועשע קשות.
לא קל החינוך הזה.

כן, התחלנו עם דימויים לא משהו, יש לכם בעיה עם זה?
חשבתי ככה. בכל אופן, ככה אני מרגישה. הוא פעם אמר לי שאי אפשר להתמודד עם אמירה כזו, שנגמרת במילים "זה מה שאני מרגישה", כי אם אני מרגישה את זה, אי אפשר להתווכח בעצם, אי אפשר לסתור, אי אפשר להמשיך את השיחה. ככה אני מרגישה, יופי.
אבל, אם לחזור לעניין, זה באמת מה שאני מרגישה.
אני רוצה עוד. ועוד. ועוד קצת.
לא, הפעם לא שוקולד. אני רוצה אותו. ואי אפשר, באמת שאי.
אני רוקדת מסביבו ריקודי פיתוי קטנים, בלתי מורגשים, מעודנים כסוס יאור בחנות קיקה החדשה, שלא ברור מה הקטע עם הפקקים והתורים שהיו שם בפתיחה. באמת? שווה לכם לעמוד בשמש במשך שעות כדי להתחרות על שובר להדום כעור?
הבעיה היא שריקודי הפיתוי האלה, אם נחזור זמנית לעניין, בעיקר משעשעים אותו.
אני לא רוצה לשעשע, אני רוצה לפתות! אולי אני צריכה לקנות עמוד ולהתאמן עליו. או להתאמן על בגרות, על להתאפק לא להניח את המרפקים על השולחן ועל היכולת ליהנות ממה שיש בלי לרצות עוד! עוד! עוד! ועוד הרבה.
אני לא מדברת על פגישות. זה חשוב, ואני משקרת לליבידו שלי אם אומר אחרת, אבל העיקר הוא המילים שעוברות בינינו מפה לשם.
חצי ממלכתי תמורת מילים.
אני זוללת אותן כהוא נותן לי, וגם כשהוא לא, הידד להיסטוריה שנשמרת אוטומטית ולמיילים שאפשר לקרוא שוב, גם אם הם בני חמש. זה לא פג תוקף אם זה מריח טוב, זה ידוע.
אני קוראת בבוקר ובצהריים ובלילה ובין לבין, וכשאני לא קוראת, אני נזכרת במה שכתבתי, במה שענה לי, במה שעניתי ובמה שהייתי יכולה לכתוב או לקרוא, וכל זה ללא טיפת אובססיביות. הכי נורמלי שיש.
שמעתי שיש מכוני שרלטנות מסוימים שמתמחים מגמילה מדברים מומצאים. אני צריכה לבדוק לגבי גמילה מהבולמיה הזו.