פרישה מרצון

כן, התחלנו עם דימויים לא משהו, יש לכם בעיה עם זה?
חשבתי ככה. בכל אופן, ככה אני מרגישה. הוא פעם אמר לי שאי אפשר להתמודד עם אמירה כזו, שנגמרת במילים "זה מה שאני מרגישה", כי אם אני מרגישה את זה, אי אפשר להתווכח בעצם, אי אפשר לסתור, אי אפשר להמשיך את השיחה. ככה אני מרגישה, יופי.
אבל, אם לחזור לעניין, זה באמת מה שאני מרגישה.
אני רוצה עוד. ועוד. ועוד קצת.
לא, הפעם לא שוקולד. אני רוצה אותו. ואי אפשר, באמת שאי.
אני רוקדת מסביבו ריקודי פיתוי קטנים, בלתי מורגשים, מעודנים כסוס יאור בחנות קיקה החדשה, שלא ברור מה הקטע עם הפקקים והתורים שהיו שם בפתיחה. באמת? שווה לכם לעמוד בשמש במשך שעות כדי להתחרות על שובר להדום כעור?
הבעיה היא שריקודי הפיתוי האלה, אם נחזור זמנית לעניין, בעיקר משעשעים אותו.
אני לא רוצה לשעשע, אני רוצה לפתות! אולי אני צריכה לקנות עמוד ולהתאמן עליו. או להתאמן על בגרות, על להתאפק לא להניח את המרפקים על השולחן ועל היכולת ליהנות ממה שיש בלי לרצות עוד! עוד! עוד! ועוד הרבה.
אני לא מדברת על פגישות. זה חשוב, ואני משקרת לליבידו שלי אם אומר אחרת, אבל העיקר הוא המילים שעוברות בינינו מפה לשם.
חצי ממלכתי תמורת מילים.
אני זוללת אותן כהוא נותן לי, וגם כשהוא לא, הידד להיסטוריה שנשמרת אוטומטית ולמיילים שאפשר לקרוא שוב, גם אם הם בני חמש. זה לא פג תוקף אם זה מריח טוב, זה ידוע.
אני קוראת בבוקר ובצהריים ובלילה ובין לבין, וכשאני לא קוראת, אני נזכרת במה שכתבתי, במה שענה לי, במה שעניתי ובמה שהייתי יכולה לכתוב או לקרוא, וכל זה ללא טיפת אובססיביות. הכי נורמלי שיש.
שמעתי שיש מכוני שרלטנות מסוימים שמתמחים מגמילה מדברים מומצאים. אני צריכה לבדוק לגבי גמילה מהבולמיה הזו.