אז ישבתי אתמול בלילה עם כנופיית הגברברים שלי מול המדורה ואחרי סיבוב ארוך שכל אחד אמר מה שלומו ומה עובר עליו בימים האחרונים התחלנו לדבר על טראומות ופוסט טראומה מהשירות הצבאי (כי מה שמעניין אותנו זה אנחנו ולא חברים שאיבדנו לפני 20 שנה בשירות, כבודם במקומם מונח)
ובתורי אמרתי שאין לי ממש שריטות מהשירות המאוד קרבי ששירתתי כי כשהגעתי לצבא כבר ידעתי היטב לנתק את עצמי מהמציאות.
ואז פתחתי, מול החברים, את גיל ההתבגרות שלי ואת תקופת גילוי המיניות שהפכה מטעם החיים למנשא של פגיעות ופגיעות (בחולם ובשורוק), והשאלה שמהדהדת בי בימים האחרונים- מה גורם לילד בן 13-14 שלא נחשף למיניות בבית ובחברה שבה הוא חי לחפש בכל כוחו מישהו שיחדור אליו ולהכניס את עצמו לסיטואציות שמבוגר היה בורח מהן באימה?
ועוד אמרתי שאין לי תשובה לשאלה ואני גם רק מניח אותה בלי לחפור בה כי לפעמים סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו הופך לזיכרון ונרטיב
והם שאלו והתעניינו והקשיבו ותמכו
ושוב, גיליתי שכשיש אינטימיות, מתגלה לי שזה ממש בסדר להיות אני
על כל המורכבות שבי
וכשאני מסכים להיות אני, ובכן, אני חי את החיים שלי במלוא עוצמתם.
