הוא לבוש, מושך אותי עירום ברצועה ומפגין בפניי את חייו העשירים.
גבר בן חמישים, איש של עסקים גדולים, לבוש חליפה שיושבת נהדר על הגוף הבריא שלו, מעט נמוך ממני, הייתי אומר מטר שמונים, שיערו המאפיר גזוז בקפידה וכולו נינוחות ואדנות בביתו שלו.
ואיך הגעתי לשם? זה סיפור בפני עצמו שאספר בפעם אחרת, רק אומר שחברה שעסקה קצת בליווי פתחה בפניי שערים שהתגלו כמתאימים לי ביותר.
היחסים ביננו ברורים, מדברים קצת, קובעים גבולות משחק, הוא משלם ומקבל אותי לילה.
הדירה שלו, בקומה מלאנתלפים, האחרונה במגדל, רחבת ידיים, רק חלל הכניסה היה מספיק בשבילי כדי לחיות בו בנחת עם כל המשפחה
שיש, נהרות של שיש (תסלחו לי על ההתרגשות כן, יש לי חולשה לאבן הזו. כלכך חושנית) בגוונים שאין דרך לתאר אותם
חלונות זכוכית שהעיר כולה נשקפת מהם הרחק מתחת
מעל האח העצום תלוי ציור עצום לא פחות במסגרת מוזהבת. מרהיב. מלא התרחשות. אני עוצר מולו בהשתאות ומרים עיניים לבחון אותו היטב. יש בו סצינת קרב על רקע כחול אדום של תותחים רגלים ופרשים מסתערים ובראשם פרש בכחול אדום לבן
הציור מסעיר אותי בעושר ובעומק שלו
נפוליאון בווטרלו אני לוחש
הוא מצודד אלי מבט סוקר
ומחייך
מודע אליו אני מסתובב ושואל איך זה מרגיש לשבת בסוף יום עסקים מול יצירה שכזו
הוא מסתובב והולך בנחת אל הספה, מושך אותי בעקבותיו. מתישב ומתרווח, שולח אותי במבט עיניים למזוג לו וויסקי בכוס בדולח. אני אוהב אנשים שמתקשרים במבטים.
מגיש לו את הכוס ומתמקם על השטיח בין רגליו, קולט את התפיחה היפיפייה שבמכנסיו קוראת לי, שואל במבט, הוא עונה בתנועה זעירה של אגנו.
אני מניח ידיים, מלטף, והוא מספר-
"כל יום שלי הוא שדה קרב. בקרבות שלי משתתפים גדודים של רואי חשבון, עורכי דין, מנהלים בדרגים שונים, וחיילי הרגלים שלי הם כסף. בכל פעם שאני מתחיל לאבד שליטה במערכה אני זורק כסף לשדה הקרב. שיט. כסף יותר זול מחיילים. היית מאמין?"
אני עסוק בלפתוח את המכנסיים שלו, משתוקק לראות את הזין הזקור למחצה "דווקא כששכבתי במארבים בלבנון חשבתי שחיילים זה הבדר הזול בקרב"
הוא מוריד מבט סוקר את התרגשותי ומחייך אליי
"כן, גם אתה זול. ואתה לא מאמין אפילו כמה אתה זול לאנשים כמוני"
"אז כן, אני חוזר מהמערכה, מתיישב בדיוק כאן, מוזג לי וויסקי" מרים עיניים לציור "ורואה אותי. כפי שצייר אותי אמן לפני 250 שנים"
ואני חושב רגע לפני שאני נותן נשיקה ראשונה לזין המהמם שלו שגם אני רוצה לקום כל בוקר ליום מלא התרחשות עצומה, גם אני רוצה לחיות וליצור טביעת רגל גדולה בעולם הזה, לא דורסת, זוהי לא דרכי, ושכל האנשים יגידו וואו, איזה מעטנז זה.
