לכל הדברים הכואבים יש מקום...
ויש עוד
אני נוסע כבר שעות ארוכות באוטובוסים, אליך, הלב מפרפר הגוף רוטט.
לובש מכנסיים שקצת גדולות עלי בלי חגורה, כמו שאמרתי לך, הן תלויות ברפיון על עצמות האגן מאיימות להשתלשל מטה בכל רגע, בכל המעברים והצעידות מחזיק ביד אחת את המכנסיים שלא יפלו. המחשבה על זה שיעשעה אותך, אצלי זה פשוט משאיר לי אותך בתודעה לאורך כל הדרך.
ומגיע לישוב המאובק שהוא שלך, נכנס לחצרך ודופק על דלתך
את פותחת את הדלת, עומדת ומסתכלת. המבטים שאנחנו מחליפים מביעים את כל מגוון התחושות שמציפות אותנו, הרגליים שלי קצת רועדות מהתרגשות.
אפשר חיבוק אני שואל בחיוך נבוך, מדמיין את עצמי מתערסל בחיקך
בטח את אומרת, רד על הברכיים
את מתקרבת, עומדת מעליי מצמידה אותי לחיקך בעודך אוחזת את ראשי עמוק ובעוצמה
אני קצת נחנק מהתרגשות כשהפנים שלי מוצמדות בחוזקה לאיבר מינך ובתנועות קטנות את מזיינת לי את הפנים על שמלתך.
מה חשבת? שתקבל חיבוק אימהי עוטף וחם? מלא נחמה ורכות? להנמס לתוכו ולהזיל דימעה של אושר?
בוא אחריי, על ארבע את נאנחת יש לנו עוד הרבה עבודה איתך