מדהים איך לפעמים אני מפנה משהו מהחיים ודבר חדש וטוב מקבל מקום.
כבר שנה וחצי אני נפגש עם חבורת גברים פעם בשבועיים מול האש הטובה כדי לדבר על החיים. באמת לדבר, את הכל.
כשרק התחלתי חיפשתי לי מקום לבטא את עצמי על אמת, פנים אל פנים, כי חברים וירטואלים או כאלו בעלי עניינים משותפים בחיים שגרים... ובכן...בתל אביב והפזורה מכס' פרדס חנה, כמה הם יכולים לתת מענה יומיומי לתחושת הרצון להיות ולחיות בלי פילטרים הגנות והסתרות?
ולמדתי לתקשר את עצמי, להקשיב להפתח
ואת כולי הבאתי.
מטראומות העבר, השירות הצבאי, הילד שהייתי ועד העיסוק היומיומי במיניות מגדר וזוגיות
עד שבשלב כלשהו זה התחיל להרגיש לי קצת כמו אוננות משותפת. מין דיבור אינסופי על אותם הדברים.
והתפתחות איך לקרוא לה? שמאנית? רוחנית? מרחיבת תודעה? שאני חווה במקביל מביאה לפיתחי שיח אותנטי ללא גבולות שנוגע בהכל אנד ביונד, שיחות של שעות, הודעות מוקלטות של 4 דקות הפכו לחלק משגרת יומי, ריטריטים בירדן ההררי ובמדבר
פאק
איזה עולם רחב ומיוחד
גרם לי להרגיש שאני רוצה להרחיב את מנעד האפשרות שלי לחיבור עם בני אדם. וגם גבולות. ובעיקר תקשורת.
אז הודעתי על עזיבה של מעגל הגברים כי די לי בדיבורים ואוננות
ויומיים אחכ נפתחה בפניי אפשרות להצטרף למעגל זוגות גברים ונשים שחוקר מיניות ואינטימיות ביער בלילה אחד בחודש
הו
זה מעניין
והיא הביאה את האפשרות לפתחנו, זה מרחב שבו אני מרגישה בנוח לחקור את הדברים שאתה מבקש.
אז תיכף זה מגיע, ברשימת המשתתפים מופיעים לפחות 3 גברים שהמפגש שלה איתם בעבר הדליק לה ניצוצות. אני דלוקה היא אומרת לי.
ואני פתאום נתקף חוסר ביטחון וחרדה חברתית מסויימת, האם בכלל אוכל למצוא את עצמי שם?
והאם אפשר לגשת לגבר במרחב? הם פתוחים לגברים של גברים?
ואם היא תעוף ואני לא אמצא את עצמי במרחב?
מרחב אי הידיעה שומט קרקע מתחת רגליי
אבל לא מערער
טוב קצת
כי ככה זה בקפיצות גדילה
פוגשים אותו דבר ממקום אחר, קצת יותר מודע, מנוסה, ועדיין אותם הפחדים וחוסר הבטחון
כמו כשהייתי בן 13 והגעתי לפנימיה
ספיראלה
